|
|
|
מה מה אני מתערבתת
כולהה אמרתיייי לךךך תירגעעע
סבבה..
הבנתי..
אבל אל תתערבי בעניינים שלא שייכים לך!
טוב אולי תרגעו שניכם
אב'.....מחכה להמשך
נרגעתי..
=]
חעחע..
קקייפפיי המשכינת שלוםם!P=
אב' האבב'יתתת... תממששייכככיי!!!=]
ב-ב-ק-ש-ה!!!
חחחחחחחח כן לשלווםם לא לאלימותת
תעשו שולםםםםםםם !! חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חח
ייאאאלללהה סולחחהה!
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
מוררןן.
נעיםם מאווד..
סליחה על ההתחלה ברגל שמאל..
אני אושרי,בן 15 ממבשרת ציון שליד ירושלים (איפה שהוא שם,בסביבה..חח..)
נחמדד להכיר!=]
חחחחחחחחחחחחחח לא רבנוו אבלל
שלוםםםם אושריי
אני מורן בת 14 וחצי מראשון לציון עוד 11 ימים חיפהה=/
נעים להכיר=]
כנס לאיסי אם בא לך 215680447
חח
נו אבריללללללללללל מאמי תמשיכיייייייייייייייי
חחחחחחחחחחחחחחח חמודיםםםםם
והשולם הזה בזכותיי אל תשכחו את זה חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
חחחחחחחחחחחחחחחח
אמאאאאאאאא..... 😂 😂 😂 😂 😂
עוד יייצא מיזה סיפור אהבה=]
קיפי המפייסת=)
איה חיים מוזרים כל היום אני רק ישנה-קמה-ישנה-קמה..
עוד עמט אולי אני יכתוב לא בטוח..
לאב יה
לא היה לי כח לענות לאף אחד..
כיביתי את המסך ונכנסתי למיטה התכסתי
וחשבתי על הכל.. על אייל, על מאיר..על אולי בעצם הכי טוב להיות בלי אף אחד
ופשוט להנות? מאיר הוא סתם מכוער ואני לא צריכה אותו בכלל!
ומה כל הקטע הזה עם נטע? מה יהיה?..
להאמין לה? לא להאמין לה? ..
המחשבות התחילו להתרוצץ בראשי ולאט לאט...נרדמתי..
=50=
"מה יש לאכול?"
פסעתי לעבר המטבר, שם ישבה אמא עם כוס קפה וסיגריה,
אבא היה בסלון צופה בטלוויזיה.
"את חייבת להפסיק להתעורר כל כך מאוחר, השעה 3 בצהריים" אבא אמר
"אז מה יום שבת"
"ומתי תלכי לישון היום? את לא תיהי עייפה תשני ב4 בבוקר ושוב לא
תלכי לבית הספר"
"עזוב אותה.." אמא שלי התערבה והוא שתק.
אחריי זה הוא קם ועשה לכולנו מלאווח ישבנו ואכלנו ושתינו ואחותי
ובעלה הגיעו יותר מאוחר אורטל התקשרה וירדנו לשבת בגינה
השעה הייתה בערך 5 וחצי אחר הצהריים, גם סשה באה ואז היא
ו סשה התחילו לריב כמו 2 ילדות קטנות, התחילו לקלל אחת את השנייה
אורטל קוראת לה זונה ו סשה מאיימת לפרק לה את הצורה, ואני מפרידה
בניהן אבל בתוך תוכי משתעשעת מהסיטואציה=]
אחריי זה סשה התעצבנה וקמה "אורטל תשכחי מאח שלי
זהו רבת איתי אל תדברי עם אח שלי
אני יגיד לו שלא ישים עלייך"
יש לה איזה אח מטומטם בן 19, אני לא מבינה מה סשה תופסת מימנו בכלל
נרקומן [לא שיש לי בעיה איתם] דומה לעכבר. ואז היא הלכה.
"אורטל, רוצה לספר לי משהו?"
"אהה..לא"
"מה לא דברי מה את מפגרת מה זה הקטע הזה של סשה
שתשכחי מאח שלה"
"סתם אם אני יגיד לך עזבי אני לא רוצה"
"מה את דפוקה אני מספרת לך הכל מה נסגר איתך..דבריי.."
"אבל אני מכירה אותך את שתמעי את ישר תלכי להתחיל איתו"
"ולמה ניראה לך?!"
"כי ככה את"
האמת שדי נעלבתי וזה ממש לא נכון.
"עזבי, את לא רוצה להגיד?"
"טוב סתם נכון אח של סשה? את שישנתי אצלה ראינו שלושתינו
סרט והיא נירדמה והתחלנו להתנשק...ולהתחרמן כזה.."
"לידה?!"
"כן אבל היא ישנה..ויש לו ידיים כאלה גדולות שעוטפות
אותי, כאלה חמימות.."
"את רצינית איתי? עם המכוער הזה?"
"לא נכון אב' הוא דווקא מה זה חמוד..יש לו עיניים
כחולות כאלה יפות.אפילו נטע אומרת שהוא חתיך."
"אההה נטע כבר יודעת.."
"כן נו.."
"סבבה.."
די נלעבתי. מה, עכשיו נטע בעדיפות ראשונה? לה היא מספרת ולי היא לא?
"אב'..מה אתמול הלכת עם כמה בנים בבית של רועי"
"סתם יצאנו שיחקנו וזה"
"נטע אמרה כזה שאת מתנהגת כמו זונה"
"ומאיפה היא בדיוק יודעת?"
"אני אמרתי לה!..אה.." כאילו התחרטה על מה שאמרה
"אורטל, שתיהי לי בריאה את 144 באמא שלי אי אפשר לסמוך עלייך בכלום"
"לא נו אבריל זה לא נכון פשוט היא שאלה"
כל כך התעצבנתי על הפוסטמה הזאת..!!...
בערב חזרתי הבייתה היה לי די משעמם,
סתם התיישבתי על המחשב ...
התחלתי לכתוב משהו, לא ידעתי לאן זה מוביל.....
avril Winston - 19.08.90--25.04.04
הנה עוד דמעה זולגת על הלחי. לא סתם דמעה, אלא דמעה מיוחדת. דמעה שבאה מיתוך עצב פנימי, כאב אמיתי. דמעה שנוצרת עקב חור ענק בלב, חור ענק, ענק ושחור. יושבת על המיטה בזמן שכל בני הבית ישנים. למישהו איכפת בכלל? מישהו מרגיש כמה כואב לה? כואב לה הראש. היא מתגנבת למטבח בשקט ולוקחת כדור, היא לא ממש זיהתה איזה כדור זה. מדפדפת במגזינים שאמה הביאה לה מחו"ל. 'היא חושבת שזה ישתיק אותי, כל הדברים האלה'. מסתכלת על כל הדוגמניות האנורקטיות האלה וחושבת לעצמה, שממחר היא מתחילה דיאטה. מה..רק כשהיא תהיה אנורקסית בבית חולים הם יבינו את הנזק שהם גרמו? היא שוב מתגנבת למטבח, פותחת את המקרר ולוקחת שני כדורים מיתוך קופסת הכדורים של אימה, כדורי הרזייה. אולי זה יעזור במשהו. אבל היא לא שמנה, היא ידעה את זה, אבל לא, היא חייבת להיראות מושלמת. שום דבר לא מספיק טוב בשבילה. לוגמת עוד לגימה מהתה, שטיפה התקרר. היא שנאה שהתה מתחיל להתקרר, ואז כל הטעם שלו הולך וזה נהיה מגעיל. 'הם בכלל ישימו לב אם אני אלך?' חושבת לעצמה. קמה, לוקחת את התיק של הבית ספר. תיק שחור זרוק עם מלא פאצ'ים של להקות לא מוכרות. כתוביות בטיפקס כמו
'Satan is god', 'be cool-fuck school'. מכניסה לבפנים כמה דברים שהיא יודעת שהיא צריכה. כדורים נגד שיעול וכאב ראש, קופסת סיגרית, עיפרון שחור לעיניים, שפתון. היא לא יכולה בלי זה. סווצ'ר, מסטיקים, ולחה בקבוק בירה מהמקרר. היא ראתה שדי קריר בחוץ, בכל זאת, השעה הייתה 1 וחצי בלילה. הייתה רוח, רוח שכאילו מדברת. אבל אף פעם לא הבינה מה הרוח מנסה לאמר. לובשת דגמ"ח שחור עם מלא כיסים שתמיד הייתה דואגת למלאות כל כיס במשהו, חולצה שחורה ארוכה ונעלי ספורט. שיערה היה אסוף בקוקו גבוהה, תמיד היא הייתה אוספת אותו כך לפני שהייתה הולכת לישון. לפני שהיא יוצאת החוצה לוקחת עוד כדור נגד כאב ראש, אם זה לראש בכלל בתקווה שזה ישנה משהו כי הראש רק כואב לה יותר ויותר. שמה את הפלאפון בתיק ויצאה החוצה בשקט בשקט. שחלילה והוריה לא יתעוררו. בשקט סובבה את המפתח ונעלה את הדלת. ירדה במדרגות של הכניסה והתחילה ללכת. לא ידעה ממש לאן היא הולכת כי היא לא מי יודע מה מכירה את האזור הזה. היא גרה כאן 8 חודשים ועדיין לא מכירה פה כלום. ממשיכה ללכת, כבר חצי שעה, ומגיעה לתחנה המרכזית. קר לה נורא. היא מתיישבת באחד הספסלים בתחנה שנראית נטושה, כמו בסרטים ומחכה שיעבור האוטובוס. הפעם היא לא תיקח טרמפ, היא לא רוצה להסתבך שוב, שאיזה בחור, חייל, יתחיל להגיד לה שהיא יפה ויבקש מימנה לעבור למושב האחורי. היא לא רצתה את זה. היה לה קר בצוואר, איך היא לא חשבה להביא לעצמה צעיף או משהו? תמיד היא הייתה שוכחת את הדברים הכי חשובים. היא פיזרה א שיערה, שלפחות שיערה, שמגיע עד למותן, יחמם לה את הצוואר קצת. זה תמיד היה עוזר לה במצבים כאלה. האוטובוס שאליו חיכתה הגיע, היא עולה בלי כח ונותנת לנהג את הכסף. הוא מחזיר לה עודף והיא משלשלת לאחד התאים בתיק השחור שלה. היא הולכת לאחד הספסלים האחרונים, האוטובוס טיפה חשוך, יש רק אור בקטע של הנהג. האוטובוס הזה גם ריק. היו בו מקסימום 3 אנשים, או משהו כזה. הנהג היה ניראה עצבני. בטח הוא כבר מחכה לחזור הביתה, להיכנס למיטה החמה עם אשתו ולישון. ואז למחורת הוא יכין לעצמו אוכל ויסיע את הילדים שלו לבית הספר. היא מתבוננת מבעד לחלון רואה את כל המכוניות האלה שמשחקות משחקי כבוד, עוקפות אחת את השנייה, כאילו שזה מה שבאמת יעשה אותם אנשים מנצחים. בשבילה להיות בנאדם מנצח זה להיות בנאדם שעושה את מה שהוא אוהב, שמרגיש אושר פנימי ורצון לחיות. לפי הגדרתה היא בכלל לא הייתה בנאדם מנצח, בכלל לא. היא הייתה ההפך. ילדה עצובה ומסתורית, כולם היו תוהים מה באמת קורה לה בחיים, אבל אף אחד לא שאל, אף פעם. ואם היא הייתה מספרת כבר משהו על החיים שלה, על מה שהיא חשוב ומרגישה, אז לא היו מייחסים לזה חשיבות רבה. כשהיא הייתה אומרת "רבתי עם אבא שלי..אני לא רוצה לחזור הביתה..אני יכולה לבוא אלייך אחריי ביצפר?" אז אותה ילדה לא הייתה מתארת לעצמה שבעצם אותה ידלה מנסה להגיד לה שהיא רבה עם אבא שלה הוא הרביץ לה. שהוא אמר לה שלא תחזור יותר הביתה, שהוא אמר לי שהיא זונה ושכולם רק איתה בשביל להשכיב אותה. היא לא תיארה לעצמה שהסימן הכחול על כתפה זה שאבא שלה הכה אותה באכזריות. היא חשבה שהילדה נפלה, או נתקעה במשהו, היא כבר לא זוכרת. אז היא הייתה מתרצת לה "לא...איזה...אה..אני הולכת לסבתא שלי היום...היא לא מרגישה טוב..." היא ידעה שהחברה שלה משקרת לה, אבל לא היה לה כח בכלל להתווכח איתה. האוטבוס המשיך לנסוע היא לקחה את האוטובוס לבת-ים היא רצתה ללכת לחוף. פעם היא הייתה גרה שם. החוף הזה..היה מעלה בה זכרונות, כל כך הרבה זכרונות. היא הגיעה, הלכה איזה 10 דקות וירדה אל החוף. לא היה שם אף אחד. בעצם היה, אבל היא הייתה מעדיפה שלא יהיה שם אף אחד. יהיו שם כמה מבוגרים, נערים לא היו בכלל. בעצם היה שם איזה נער, שהיא ראתה אותו מרחוק, הוא היה ניראה טיפה מכור, בגלל הכובע הלבן והסימן 'ny' עליו, אבל היא לא ייחסה לזה חשיבות. היא לא ידעה שזה הנער שהיא כל כך אוהבת, הנער שהיא כל כך רוצה. שהוא פשוט עוקב אחריה ולא מסוגל להגיד לה איך הוא מרגיש. אפילו אם הוא היה בא אליה היא הייתה מגרת אותו בליווי קללה אכזרית. למה? כי הוא פגע בה, הוא פגע כמו כמוש אף אחד לא היה יכול לפגוע בה. הוא שיחק בה, אבל בתוך תוכו אהב אותה. הוא לא יכל להודות בזה כי הכבוד שלו כנראה היה יותר חשוב מזה. היא התיישבה על החוף, והדליקה סיגריה. התעצבנה על הרוח המעצבנת וקיללה "כוסאמק..דיי כבר.." כי כל שנייה הגפרור היה נכבה לה. היא לא הבינה מה הקטע שלה רוחה זאת שכל שנייה הייתה מדברת ועושה את הקולות המעצבנים האלה. מה היא רוצה לעזאזל?! יש משהו שמפריע לרוחה זאת? שתדבר..וזהו..לא..היא חייבת לשתוק ולהעביר את זה לכל העולם ברמזים מעצבנים. אבל בעצם היא הייתה דומה לרוח, הייתה מעבירה לכולם את מה שהיא מרגישה דרך רמזים ומילים משונות. היא אף פעם לא הייתה יכולה לדבר ישירות. אז היא בעצם סלחה לרוח, כי הרוח בעצם הייתה כמוה, ועל עצמה היא בחיים לא יכולה לכעוס. כי היא הכי צודקת. היא תמיד צודקת. ותמיד יודעת גם מה נכון ומה לא נכון. והיא זאת שתחליט, היא זאת שתחליט הכל. היא הוציאה עוד סיגריה בעצבים והתחילה לבכות, דמעה אחריי דמעה יורדות לה והיא לא מפסיקה לבכות. היא שמה את ראשה בתוך כפות ידיה וממשיכה לבכות. לבכות בכי מר, לבכות בכי כואב. בכי על החיים על למה שהיא בכלל נולדה. בכי על זה שהיא לא מי שהיא הייתה רוצה להיות. היא באה להוציא סיגריה שלישית ומסתכלת על התיק על כל הפאצ'ים של הלהקות האלה. היה שם גם תליון של גראס, שהיא קיבלה כאשר קנתה את הספר על חייו של אמינם. היא מאוד אהבה את אמינם. היא הייתה מחקה אותו, גם בגללו וגם כי זה היה מרגיע אותה. לחתוך חתכים בידה, ואחריי זה ללקק אותם, הדם היה לה טעים, טעים מאוד אפילו. כמו סם הרגעה הדם הזה היה בשבילה. היא מחפשת את קופסת הסיגריות שכנראה נאבדה בתיק ובמקום זה מוציאה תמונה בגודל חצי דף מקומטת של בריטני ספירס. כן, אתם בטח חושבים שהיא מגעילה, בריטני הזאת, אבל היא נורא אהבה אותה. מאוד מאוד אהבה אותה. היא חלמה להיות כמוה. הייתה מדליקה את ההופעות שלה במחשב ומדמיינת שזאת היא על הבמה. החלום שלה היה לעמוד על הבמה, לעמוד על הבמה ולשיר. היא חלמה על זה כל הזמן, אבל ידעה שזה לעולם לא יקרה. היא הייתה כותבת המון שירים, בעיקר ראפ, כל מי שהיה קורא אותם היה נפעם מהכישרון שהיה טמון באותה ילדה. שנראית ילדה כמו כל שאר הילדות. אבל היא הייתה מיוחדת. אפילו הפסיכולוג המפגר של הביצפר אמר את זה. היא התחילה לבכות, ובכתה ובכתה, והרגישה סחרחורת נוראית...היא נטלה את התיק בידה והתחילה ללכת לכיוון הים. עינייה אדומות ודומעות, השעה הייתה כבר 4 וחצי לפנות בוקר, והיא בכתה, השיער מפוזר ועצוב לה, היא הולכת ובוכה. ואולי מי שהיה קרוב אליה היה יכול לשמוע אותה בוכה, בוכה מהלב. אבל אף אחד לא היה קרוב מספיק בשביל להבין את זה, בשביל לעכל את כמות הכאב שחל אצל אותה ילדה, שרק חייה 14 שנים מזדיינות, ובכל שנה היא רק סבלה וסבלה יותר. היא התקדמה יותר ויותר עד שלפתע הרגישה את מכנסייה כבדים עלייה מאוד. היא הורידה אותם והם החליקו אל תוך הים. באותו רגע לא היה איכפת לה מכלום. היא הרגישה עדיין את אותה סחרחורת נוראית וקפאה מקור, קור כלבים. היא נשארה עם הבוקסר, ואז הורידה גם את החולצה השחורה..התיק עדיין היה עלייה. בערך איזה 6 אנשים הסתכלו עלייה ועמדו על שפת הים, מנסים שלא להרטיב את נעליהם, כי הרי זה המותג הידוע...לא יודעים שזה לא מה שעושה את הבנאדם מאושר. כנראה שהיא היחידה שהבינה את זה. או שלא, כי היא גם בעצם הייתה מתבכיינת על בגדים, שהיו לה בטונות. היא המשיכה לשחות ולשחות והרגישה כאב ענקי בגרון, מהשיעולים של עצמה. שיעול כמו כלב, שיעולים כבדים וכואבים. שיעולים שכשאתם שומעים אותם עוברת בכם צמרמורת בכל הגוף. שיעולים שאם אתם משתעלים אתם כואב לכם כל כך ואתם לא מדברים כמה דקות. היא עברה את הסלעים, בחוף הסלע, ונשענה על סלע אחד.היא התחילה לטפס עליו ועל שאר הסלעים. עלתה על סלע אחר. היא עמדה עליו, טיפה בכיפוף, הוא היה מאוד גבוהה....כאב לה, היא רק רצתה לנוח. כנראה הכדורים האלה הם בכלל לא מה שהיא הייתה צריכה לקחת. איך היא לא משה לב שהתוקף פג לפני 4 וחצי חודשים. איך היא לא שמה לב שהיא בעצם לקחה כדורי שינה שמאוד דומים לכדור נורופן סתמי. הכל עבר לה כמו סרט במוח...הנשיקה איתו, המזמוז איתו, איך שכל הגוף שלה רעד, הם רק נעטפו זה בזה, השיר שהייתה מזמזת, המכות של אבא, המילים של אמא, הצעקות של אחותה, בכדורים, החתכים, הבכי, הדמעות, הנפילות, הצעקות, התעודה עם הנכשלים, הטרמפים, החברות, הצביעות של אנשים, החתולים שיש לה בבית, הסיגריות, איך שהיא הייתה באמצע הכיתה וכל כך התעצבנה קמה ודפקה על החלון בחוזקה. כל הכיתה עצרה והסתכלה עלייה היא באה להתיישב אבל המורה הוציאה אותה. ישר הביאו אותה לפסיכולוג והחליטו שהיא מעורערת בנפשה. הכל עובר לה כמו סרט ברא שחולף מהר לצלילים של ווף ווף ווף הנשיקה של החברה הכי טובה לשעבר שלה איתו, איך שכולם בגדו בה, הקללות, הירידות, שוב אבא, שוב מכות,שוב בכי, ועכשיו היא נזכרת במחששה, איך הייתה יושבת שם, משפשפת את אפייה בידה, כאילו היא מסניפה איזה משהו, כאב לה, היא חולה, אנשים לא מבינים. הכל רץ לה בראש, ווף... ווב ווב.. הצרחות, הבכי, שוב היא נזכרת בו, הנשיקה, הלהט, התשוקה, תשוקה שאף אחד לא יכול לעמוד בפנייה, האלכוהול, הבכי, המוזיקה, השירים, החלומות, הכל עומד להתנפץ עכשיו. אמינם, את התיק היא זורקת לתוך הים, העמוק, מאוד מאוד עמוק...עד לאן היא הגיעה, היא כבר לא רואה את החוף, אפילו לא אם היא מנסה בכח, הכל ניראה לה מטושטש. היא נזכרת איך שהיה בא לה לצרוח כזה אהההההההההההההההההההההההההההההה גדול אההההההה שכולם כיולים לשמוע..צעקה כזאתי שמרעידה את כל העולם, רק ככה היא הייתה יכולה להשתחרר, אבל היא אף פעם לא עשתה את זה. והנה זה בא, גל של כעס, כעס נוראי, כעס וחרטה עלה כל, על זה שהיא בכלל חייה. לפתע היא שמעה דדדדדדאאאאייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי כל כך ארוך וחזק, היא הבינה שזאת הייתה היא רק כאשר נפלה אל תוך המים. באותה שנייה של הצעקה. כולם שמעו אותה. אפילו אלוהים. שהיה כל כך אדיש, ועכשיו, כשהתעורר היה כבר יותר מאוחר מידיי בשביל לנסות להציל את המצב. הוא הצטער על זה והתחיל לבכות. עוד בנאדם עולה אליו. אוף כמה אנשים, הוא רוצה להתבודד כבר אבל הוא לא יכול. הכל בגללו, למה הוא אף פעם לא ערני?! לא נורא, הוא כבר יבקש מימנה סליחה למעלה, ויסביר לה. באותה שנייה של הצעקה, כולם שמעו, כולם התעוררו, חלק ראו את זה בחלום. אבל היא..? היא ראתה רק שחור בעיניים, שחור, אולי כחול כהה. זה הרגיע אותה. היא לא חשבה כלום, היא הייתה שונאת לחשוב כי הרי תמיד חושבים על משהו והיא פשוט הייתה שונאת את זה. זה היה מטריד אותה. היא לא חשבה על כלום. היא לא הייתה יכולה לחשוב על כלום, כי הנשמה שלה כבר לא הייתה שם.
היא רואה לבן, פותחת את עיניה, אולי זה חלום? לא זה לא חלום. היא באמת רואה לבן. מה זה? רגע, היא שומעת קולות ברקע. אנשים בוכים. למה הם בוכים? מה קרה? גנבו להם את הפלאפון? או שהחצאית החדשה בלי קופר ניגמרה? או...מה? מה קרה? למה כולם בוכים? רגע, התמונה מתחילה להתבהר לה. מה זה? איפה היא שוכבת? יהא רואה אנשים. הי, הם לבושים שחור, הצבע האהוב עלייה. אבל מה קרה למה כולם הולכים בשיירה ובוכים. רגע, הוא מדבר. מי מדבר? לא יודעת, איזה איש אחד..שנייה..מה זה? הספד? על מי? רגע היא לא מבינה פה כלום. אולי נחכה שכולם ילכו ואז אולי אני אבין מה זה? כן...עדיף.....
.....
..
הנה, הם כבר לא פה. אוף, איך אני יוצאת מהדבר הזה. אחח..נוו....הנה..מה זה בית קברות.
וואי, השאירו לי פרחים אדומים. אדום ושחור. פאק, איזה שילוב יפה. מה כתוב שם..??
אני לא רואה כלום הכל מטושטש לי.. אההה..זה דמעות. ולמה אני בוכה? הם בוכים כי כניראה מישהו מת להם במשפחה. בטח מסרטן, מחלה או משו. או שהוא פשוט היה זקן. אולי הוא התאבד אותו בנאדם שכולם בכו עליו? להה...אין מצב. למה שבנאדם ירצה לגמור לעצמו את החיים, זה דבר ממש מטומטם. אוףף נו אבל למה אני בוכה?? רגע מה כתוב שם...? על הדבר הלבן הזה? הכל מטוטש אני לא מצליחה לראות כלום...אוף תמיד ידעתי שאני צריכה משקפיים...אוף..שנייה..מה זה..
avril Winston
19.8.90 - 25.4.04
אוהבת אותכם...מקווה שאהבתם..שוב טעייתי במשו קטן הסיפור נכתב בתאריך 25.4.04 אבל הפרק בסיפור האמת הוא די בחודש מאי....
אוהבת...
יאאאאאאאאאאאאאאאווווווווווווו
איזה פרקקקקקקקקקקקקקקקקק מעלףףף איןן ממש מושללםם
ישבתי מרותקתת לקרואאאאאאאאאא
כפרה עליךךךך מהמםם אןיןן
תמשיכי דחוף ויום טוב😊
יאאאאאאאאא איזהה מהמםםםםםםםםםםם
חייבב המשךךךךךךךךך חחח בובה תמשיכיי:][:
קיפייי-(איך קוראים לך)?
ותודהההההה מתוקההה חחח
יעל..
נראה לי שנגמר הסיפור..
נכון,אב'?!
וואאי,איזזהה סיפוורר פייגווזזזייי....
לא תיארתי לעצמי שזה ייגממרר ככהה....!!!=[[
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי