לקחתי את הסיגריה האחרונה מהקופסא.
גמרתי 2 קופסאות ביום.
העצבים היו בשמיים.
את קופסאת הסיגריות השנייה שגמרתי היום זרקתי על הקיר.
מה בסה"כ ביקשתי?
שיהיה איתי?
שיהיה שלי?
הדמעות התחילו לזלוג להן על פניי...
ישבתי במרפסת,
מתבוננת אל הים הנשקף מולי-
מנצלת כל שאחטה ושאחטה.
יכולתי להישבע,
שעם הוא היה מולי כרגע, הייתי קופצת עליו ומנשקת אותו..
למרות הכל.
למרות שהוא הלך איתה,
ושיקר לי.
הוא אמר שהוא
א ו ה ב – אותי, לא?
אז למה הוא הלך עם הבלונדה ההיא?
הסיגריה נגמרה לה,
כיביתי אותה ונכנסתי לבית.
מזגתי כוס קולה ועליתי לחדר.
שכבתי במיטה,
ושוב אותן התמונות עולות בראשי.
הוא שם, על המיטה, עם הבלונדה ההיא, מתנשק בפראות, נוגע- ממשש- מלקק- מלטף- מרגיש, כל חלק בגופה, משתדל שלא לפספס אף חתיכת עור בהירה.
ואני עומדת שם,
כאילו לא ק י י מ ת בכלל בעולם.
עד שלא פתחתי את פי הם לא שמו לב לקיומי.
והנה אותו המשפט המוכר...
'זה לא מה שאת חושבת..'
הוא אמר.
צחוק נפלא מפי.
'זה לא מה שאני חושבת?'
איך?
הרי הוא היה שם!
איתה! במיטה!
מה יש פה לחשוב?
ועכשיו,
שאני נזכרת בהכל.
שוב אותו הצחוק המוכר נפלט מפי.
הוא אהב א ו ת ה,
ואני-
א ו ת ו.
סתם יצא לי.
אוהבת 😁




