האהבה היא כוח המעקם כל דבר ישר בדרך

נמאס לרוץ, נמאס לי לברוח.
כל האורות בבניינים וכל פנסי הרחוב אורם נראה עמום וחסר חשיבות, כל שלטי הניאון הזוהרים שמחליפים צבעים כעת הם בלתי נראים בשבילי.
כל תשומת הלב שלי ממוקדת בדבר אחד -
הוא.
הרגליים כואבות, הרוח והריצה גורמות לריאות שלי לשרוף ולחרוק.
לא שמתי לב כלל להבעת הפנים שלי.
עברתי על פני האנשים שהביטו בי בחשש, אני חושבת.
אפילו נביחות הכלבים לא הצליחו להבהיל אותי או להוציא אותי מהמחשבות העמוקות.
כל השאלות צפות למעלה ונשאלות;
למה לא נשארתי, למה בכל פעם יש את הצורך לברוח . . .
הרגליים כבר כואבות ועייפות.
כאב חזק התחיל לי בצד הבטן ואחזתי בו כחונקת אותו.
"מה אני עושה?" לחשתי לעצמי באומללות והגרון שרף
עברתי לפחות ארבעה רחובות אם לא יותר, אבל למה? ממה אני בורחת? מהאהבה? אני פוחדת?
שוב השאלות . . .
הוא תמיד חייך כששאלתי שאלות, אף-פעם לא הבנתי למה.
החיוך שלו . . . פתאום אני מתגעגעת.
לדמיין את החיוך המשתיק שלו והעיניים המבינות.
למה אני לא יכולה לשכוח? למה אני לא יכולה להתעלם? לעבור הלאה?
אני בורחת.
אבל למה?
שוב, אותן שאלות שמובילות כולן לאותו דבר.
רצה במעגל, אין לי לאן להתקדם.
עצרתי.
מה הבעיה לתת לו? מה המחסום שלי? למה אני כזאת קשה?
הבטתי במדרכה החשוכה נשענת על ברכיי מתנשפת.
כל מכונית חולפת שינתה בי כיוון של מחשבה, שאלה חדשה, דעה הפוכה . . .
הבטתי אל המשך הרחוב, אל החלק שבו עוד לא הייתי.
אנ יכולה להמשיך לשם, לשכוח את מה שהיה, לשכוח אותו . . .
אני לא יכולה לשכוח אותו.
הבטתי אל הצד השני, אל המקום ממנו באתי, אני יכולה לחזור, לוותר לעצמי ולהיכנע לו, להמשיך להיות איתו.
הרגשתי את הלב כבד ועצמתי עיניים
"חושן, תרגעי זה ורד" הוא חייך והוציא ורד יפייפה מאחורי גבו
"אני - אני ידעתי שזה ורד" ניסיתי לחייך כדי להסתיר את הבהלה
זה היה הורד היפה ביותר שראיתי.
הוא חייך, בכל פעם שחייך הרגשתי משהו מגרגר ומתפנק בתוכי.
"אני יכול לשים לך אותו בשיער?"
חייכתי ושתקתי משפילה את מבטי, ידיו נגעו ברכות ובעדינות בשערי, מעולם לא שמו לי ורד בשיער.
המון צבעים היו מאחוריו, צבעים עדינים.
ידיו ליטפו את פניי ועיניו חייכו.
שוב משהו גיגר בתוכי ועצמתי עיניים.
עוד מכונית חולפת, פקחתי עיניי ומולי היישירו מבט של שני פנסים זוהרים. חתול.
"קישט" רקעתי ברגלי אבל החתול אפילו לא קפץ, הוא נשאר במקומו.
"קישטה!" צעקתי בכעס.
הוא לא בורח . . . "הוא לא בורח!"
ההורים הכניסו לראש עוד כשהייתי קטנה כמה העולם מסוכן.
כלבים נושכים.
חתולים שורטים.
אף פעם לא הייתה לי חיית מחמד חוץ משני דגי גופי.
אף פעם לא לקחו אותי לים או לבריכה, חששו שאטבע.
לטיולים בטבע לא הרשו לי לצאת.
גם לשחק בשכונה עם הילדים השכנים לא.
כל מה שידעתי למדתי מהספרים ומבית הספר.
שום דבר מעבר.
תמיד הכניסו לי לראש כמה בנים הם בוגדניים ורוצים רק זיון.
לעבור את גיל ההתבגרות היה לי קשה.
עניין הבנים תמיד היה באיחור אצלי וחברות כמעט שלא היו לי.
ההורים אף-פעם לא הרשו לי לישון אצל חברה או להעביר אצלה את אחר הצהריים.
אולי הודות לחינוך הזה קיבלתי את המחסום הכבד הזה בלב, לברוח ממה שאני לא רגילה, לפחד מדברים חדשים.
להיות איתו זה כמו לצאת אל העולם מחדש.
אני לא יכולה לוותר על כל מה שהיה.
לברוח ולשכוח? להתעלם? למחוק?
החתול הזה לא בורח . . .
"למה אתה לא בורח?" לחשתי מתמוטטת אל הקיר האפור.
החתול לא ענה.
עצמתי עיניים.
"חושן" חייך כשעיניו עצמות, "את שוב עושה את זה . . ."
"עושה מה?" לחשתי לא מבינה
"מסתכלת עליי כשאני ישן" פקח את עיניו והביט בי
"אוי! אני מצטערת! לא התכוונתי" מיהרתי לומר וסובבתי מבטי אל התיקרה
"הֻיי," צחק וסובב את ראשי להביט בו, "אני אוהב את זה" הרים את גבותיו ברוך
"אני - באמת?" שאלתי לא מבינה
"כה" לחש והתקרב אל שפתיי באיטיות
עצמתי עיניים.
צפירה נשמעה וחריקת בלמים.
פקחתי עיניי, מולי ניצבה מכונית ובה נהג מקלל חתול שעבר לפניו.
המכונית המשיכה בדרכה ומבטי הושפל ונתקל שוב בחתול.
הפעם הם היו שניים, חתול שחור וקטן, כנראה החתול שספג את קללות הנהג הצטרף והתיישב לצידו של החתול הקודם.
שניהם נעצו בי מבט.
"מה?" שאלתי בכעס את שני החתולים
החתול השחור והקטן קם והתקדם אליי
"שלא תעז" לחשתי מחבקת אליי את רגליי
החתול התקרב והתחכך בהן, תחילה אוזניו, גבו, ולבסוף זנבו הארוך.
נשמע גירגור.
גם אני רוצה לגרגר ככה.
הם לא בורחים, הם לא רוצים שאני אברח.
הם מגרגרים, הם רוצים שגם אני אגרגר.
עד שקלטתי את כל הרמזים חשבתי שיהיה מאוחר מידי.
השפלתי מבטי אל שני החתולים שהיו לצידי, מגרגרים ומתחככים ברגליי.
"עדיך מאוחר מאשר לעולם לא!" נשמעה צעקה מאחד הבניינים הקרובים ודלת נטרקה
עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. . .
"עדיף מאוחר מאשר לעולם לא!" לחשתי קמה
"אתה צודק!" צעקתי אל הנער שיצא מהבניין " - אתה צודק! עדיף מאוחר מאשר לעולם לא! תודה!" צעקתי ושבתי לרוץ בדרך חזרה ממנה באתי.
הכאב בצד עוד הציק, אבל לא ייחסתי לכך שום חשיבות.
רצתי בחזרה את ארבעת הרחובות אם לא יותר בחזרה אל הבית שלו.
שוב הריאות שרפו וחרקו, אבל לא הצלחתי להפסיק לרוץ, גם לא רציתי.
עליתי מהר במדרגות.
"אור! אור! אור תפתח לי זאת אני!" התנשפתי דופקת בדלת שאהבתי " - אור!"
"חושן?" נשמע הקול מבפנים
"כן, אור תפתח לי! בבקשה!"
המנעול הסתובב והדלת נפתחה
"אור! חשבתי כבר אם לשכוח אותך ואז בא חתול ועשיתי לו קישטה אבל הוא לא ברח אני לא יודעת למה הוא לא ברח אבל הוא פשוט לא ברח אז נזכרתי מתי שישנתי אצלך ומתי ששמת לי ורד בשיער ואז מכונית עצרה מהר ועוד חתול! שחור! בא והוא ישב לי החתול ההוא ו -"
"חתול?" שאל אור ושוב הרים את גבותיו ברוך ובחיוך משועשע
"כן! חתול! הוא היה שחור! והוא התחיל לגרגר ואתה יודע שאני לא אוהבת חתולים ו - "
אור התקרב אליי לאט וליטף את פניי בזמן שיריתי רצף של מילים על חתולים
" - ואז הבנתי אור! אז הבנתי ש . . . אני - אני לא יכולה בלעדייך אור"
"מזל שהיה שם חתול כי גם אני לא יכול בלעדייך" לחש מלטף את שיערי
"אני - " התחלתי לומר אבל האצבעות של אור כבר נחו ברכות על שפתיי וסימנו לי לא לדבר.
"חושן, את יודעת שאני לא אעשה שום דבר שאת לא רוצה" לחש ושפתיו ליטפו את שפתיי
"אני - כן" לחשתי כמעט ללא קול והמון אנרגיה השתוללה לי בגוף, כפות האצבעות דיגדגו לי ורק רצו לאחוז במשהו מהר לפני שאפול.
"אני - אור . . . אני מוכנה" ניסיתי ללחוש אבל יצאה לי צעקה.
אור חייך, הוא ידע שלא התכוונתי לצעוק עליו את זה וסגר את הדלת מאחוריי בזמן שהתנשקנו שוב.



מאותו רגע ידעתי שזה לתמיד.
עכשיו אני כבר לא רצה במעגל בלי יכולת להתקדם, המעגל התעקם ועכשיו הוא עם המון דרכים מעניינות.

החוקים היו ברורים - האהבה היא כוח המעקם כל דבר ישר בדרך