מונולוג-סנפלינג

אני מת לעשות סנפלינג.
כבר מתחילת השנה שאני מתכונן ליום הזה, מתאמן על הקרקרע כיצד לקשור את החבלים, לרדת- אפילו איזה תנועות מגניבות אני יכול לעשות תוך כדי.
כבר משבוע שעבר ידעתי שהיום הזה יגיע, קבענו עם המשפחה לרדת דרומה ולעשות סנפליג במדבר יהודה.
האמת, שבהתחלה בכלל חשבנו על לעשות את הסנפלינג בכרמל, אך הכבישים עכשיו מוצפים, בכל זאת- עכשיו חורף. אבל מזל שלא בחרנו לעשות שם, זה אתר הרבה פחות טוב מאשר האתרים במדבר יהודה.
הגענו למדבר יהודה לאתר הסנפלינג, ההתארגנות לקראת הסנפלינג ארכה יותר זמן ממה שתכננו, אך היום היה יום מופלא- ממש כל הדרכים הובילו אתנו לסנפלינג המושלם. הרוח הייתה לטובתנו, טמפרטורה סבירה, הגשם פסק והשמיים הבהירו.
התחלתי לרדת מן האבן הראשונה, הייתי בלחץ אטומי, מסתבר שכל האימונים והזמן שחיכיתי רק גרמו לי להיות יותר ויותר לחוץ מזה. הידיים שלי ממש רעדו, הלב פעם בחוזקה והרגשתי שבתוך רגע אני מיד נופל למטה.
המשפחה עודדה אותי וניסתה להרגיע אותי, אמרו צעד צעד מה לעשות. הם באמת הצליחו להביא אותי למקום הזה, להגשים את הפנטזיה שלי מתחילת השנה- יותר נכון קביעה, החלטתי שאני עושה השנה סנפלינג.
הגעתי למטה. זה בכלל לא היה כיף כמו שציפיתי, כשרואים את זה בסרטים זה נראה הרבה יותר אתגרי ,ממריץ והם תמיד יורדים עם חיוך גדול על הפרצוף- זה היה עכשיו סתם מעיק, לא נוח ומלחיץ.
הייתי קצת מאוכזב, אפשר להגיד שהדבר היחידי שנהניתי ממנו זה ההכנות לקראת הרגע הגדול, שם באמת הייתי עם חיוך על הפרצוף, עדיין נאיבי.
אולי בגלל שזאת הפעם הראשונה...


נשיקה ראשונה.