סיפור קצר..עצוב...

הנסיעה לא הייתה ארוכה במיוחד, בייחוד כשאנחנו כמה חבר'ה וצוחקים ונהנים!
הכל היה מושלם, הנסיעה הזאת לאילת הייתה מבחינתי ה-נסיעה!
אני ושרון במשך חודשים דיברנו על הנסיעה הזאת, מאז שהוא התגייס רק חיכינו שיצא לרגילה
העיקר שנוכל לנסוע כולנו,
הגענו אל המלון וישר רצנו אל החדר שלנו, היינו 10 חבר'ה ב-2 סוויטות נפרדות
אני ושרון ישר תפסנו את המיטה הזוגית והתרווחנו עלייה.
הכל היה פשוט מושלם! ישר כשהגענו התחלנו לעשות מלחמת כריות כל החבר'ה
ולמרות שלקחנו 2 סויטות ידענו שנשתמש רק בחדר אחד כל הזמן..
כולם היו שם בנים.. כולם רווקים, ורק אני ושרון היינו זוג ככה שניצלנו את זה שכולם מתנחלים בחדר אחד
ואנחנו הלכנו להתבודד לנו בחדר השני.
נסענו לשבוע וכל החבר'ה עשו בינהם תורות כל פעם למי יהיה חדר לבד כדי להביא בחורה.
ביום השלישי בבוקר כל החברים החליטו שהם הולכים לים ואני ביקשתי מאחד החברים של שרון
שיביא לי את המדים שלו מבלי ששרון ידע, הוא קרץ לי ונתן לי אותם כאילו הבין את הרמז,
כולם יצאו אל הים ורק אני אמרתי לשרון שאני רוצה להתקלח וביקשתי שיחכה לי ושאנחנו נצטרף אליהם
אח"כ, הוא כמובן הסכים בנתיים הוא ישב בסלון וראה טלוויזיה, יצאתי מהמקלחת ישר אל חדר השינה
כשאני לבושה במדים..
קראתי לו אל החדר בתמימות וכשהוא נכנס ציוויתי עליו לשבת על המיטה..
כשהוא מחייך התחלתי לעשות לו סטרפטיז..
הדלקתי מוזיקה ברקע ולאט לאט התפשטתי.. ידעתי לקראת מה אני חוטרת.. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי
וכ"כ רציתי שהפעם הראשונה תהיה איתו, ועכשיו הייתה הזדמנות
ובלי לחשוב פעמיים ניצלנו אותה, וזה היה מושלם! ורק על אמצעי מניעה וויתרנו במחשבה של..
זאת רק הפעם הראשונה שלי.. מה כבר יכול לקרות?
ובאמת שזה היה חד פעמי כי בכל שאר הפעמים שעשינו זאת במהלך אותו שבוע השתמשנו באמצעי מניעה..
כך עבר לו השבוע המושלם, ים בריכות.. מועדונים.. מסיבות
שתייה.. מופעים ועוד מלא דברים שרק עם החבר'ה האלה יכלתי לעשות ולא עם אף אחד אחר
חוויה חד פעמית ובלתי נשכחת!
כשחזרנו הביתה... ז"א אני אל הבית.. וכל החברים אל המדים ואל הצבא.. כ"כ התגעגעתי אל כולם
ובייחוד אל שרון.. סוף סוף יצא לנו להיות ביחד שבוע שלם! הזדמנות כזאת לא נתנה לנו אף פעם בגלל הצבא,
כן.. הוא לוחם.. לוחם אמיתי..
עבר לו שבוע.. שבו הוא התקשר להודיע לי שהוא סוגר שבת והגעגועים שבליבי רק בערו..
אבל עוד משהו בער בי.. וזה הפחד והדאגה.. כי המחזור איחר לי..
החלטתי שבשבוע השני שבו הוא בצבא אני אלך לבדוק ולא אגיד לו כלום..
הלכתי וקניתי את הבדיקה.. חזרתי אל ביתי כשאני מתה מפחד.. ממש חוששת מהתוצאות
וכן... חיובי... אני בהריון, החלטתי לא לספר לו עד שהוא חוזר לשישי שבת..
יום ראשון עבר.. והוא לא התקשר... אבל הוא תמיד אמר לי לא לדאוג שיהיו פעמים שלא נוכל לדבר
וכבר קרו הרבה מקרים כאלה.. אבל גם יום שני עבר.. ושלישי... ואני זו שכבר החלה להתקשר כל שעה
וכל חצי שעה... וכל 10 דק'... ושום דבר..
התחלתי לדאוג כמו מטורפת, לא זזתי מהטלפון אפילו לא לדקה ניסיתי שוב להתקשר... וכלום..
עדיין ענה לי המשיבון הקולי..
איך שניתקתי את השפורפרת הגיע אליי טלפון.. הייתה זאת אמו של שרון..
"אני... אני...." שמעתי אותה מגמגמת ובוכה... יכלתי ישר להבין את מה שקרה...
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם! הלכתי אל הלוויה.. בכיתי גם כמו כולם.. אבל כשכולם הלכו..
אני נשארתי אחרונה ליד הקבר.. ניגבתי את הדמעות.. חייכתי ואמרתי..
"אתה לא מת.. אתה חי אצלי בבטן..."