אני כותבת לעצמי, או אולי בעצם לכולם
אני כותבת בשביל לשחרר את מה שבליבי, ואולי ככה סתם
לפעמים אני מרגישה כל כך שונה, לפעמים יש לי תחושה שאני זאת לא אני
משהו שלא ניתן לתאר, ויש לי מן הרגשה שכזאת שאסור לי לדבר.
ואולי זה נשמע מוזר, וכל כך לא הגיוני, אבל בחופש כל כך קצר, אני זאת כבר לא אני,
השתנתי, אולי בגלל ששכחתי, אולי בגלל שנפגעתי, ואולי פשוט כי התבגרתי
אני רואה את החיים בצורה אחרת, אהבה, כאב, אכזבה, זה משחק ילדים, יבוא יום
ועוד אני יראה את החיים האמיתיים..
חשבתי שברגע שהוא ייצא מליבי אני לא אתאהב, לפחות לא בזמן שקרב,
הרי אני פוחדת, כל כך פוחדת שוב להיפגע, לחיות בין המציאות לאשליה
אבל הנה אני פה, וממשיכה הלאה, בלי לחשוב על המחר, בלי לחשוב על המאוחר
רק על הרגע, על הווה, ולא כל העבר..
ותתפלאו שאני נזכרת בו עולה בי חיוך בלתי מובן, ומן אושר רגעי, אני לא נזכרת ברע שהרגשתי,
ולא בימים שבכיתי, רק באותם ימים שצחקתי, שהתבגרתי, שהתרגשתי, שהתאהבתי..
אני מרגישה שהתבגרתי כל כך עד כדי כך שאנשים כבר לא יכירו אותי,
ולא בחיציניות אלא בפנימיות, אני לא אומרת שהכל לטובה, פשוט למדתי שמי שיפגע מי
לא יראה אותי יותר אחריו, אני ימשיך וגם עם זה יהיה בלעדיו, אני ימשיך מצידי לבד,
ואולי עדיף ככה, בלי אף אחד..
ואם יש דבר שאני צוחקת ממנו- אני אזכור אותו כל פעם
ואם יש דבר שיכאב לי ממנו- אני ימחוק אותו מיד
כי לא שווה לי להמשיך ולחיות בעבר, ולא לבכות על זה חברה, או על איזה ילד שלא מעריך את אהבה.
הדמעות יקרות, ולי יש עוד כל כך הרבה לראות, כל כך הרבה דברים שיגרמו לי לבכות...
דמעות של אושר, כי הכאב מהיום יהיה רחוק..
ומי שלא טוב לו עם מה שנהייתי, יכול להתרחק, כי אני לא ישתנה לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר..
למדתי הרבה בחופש הקצר הזה,
יותר מידי,
וכן החיים הם יקרים בשביל לשבת ולבזבז אותם על הריבים, או על דברים כואבים- אני ממשיכה בחיים
ולא נתקעת במחשבות, אני ממשיכה הלאהה בלי אותם שטויות!




