לא פעם ולא פעמיים עמדתי כאן, באותה נקודה, הרגשתי את הרוח הקרה על פניי שהעבירה את אותה צמרמורת קבועה בכל גופי, שוב הרצון לקפוץ זעק בלבי, וכמו תמיד התעלמתי ממנו הדחקתי אותו למרות שככה דמיינתי את סופי. היו לי את ההתמוטטויות הנפשיות האלו מדיי פעם אבל ידעתי שאני לא אקפוץ, הגג משמש לי מקום מסתור, שם אני מרגישה מוגנת, שם השקט חודר בחזרה לראשי, והצעקות נפסקות.
ירדתי בחזרה לבית שהיה רק 2 קומות מתחת לגג, הקור שאפף אותו עטף אותי, נכנסתי לחדר של לירן, אחי הקטן, ישן לו, על פניו היה אפשר לראות שבכה עד לא מזמן, הכרית שלו הייתה רטובה מעט, דמעות עלו בעיניי ואיתם התקוות שהוא כן יצא נורמלי, לא כמו שאר האחים במשפחה הזאת. בעודי שקועה במחשבות הללו, שמעתי את הדלת נפתחת, תיארתי לעצמי שזו הייתה אמא, עם הפנים הקודרות, הנפולות שכבר זמן ממושך לא עלה עליהם חיוך, לא חיוך אמיתי, היא איבדה את החיוך האימהי שלה שהופיע על פניה כשנועם התקשר מהצבא כל יום, היא איבדה את החיוך שעלה על פניה כל פעם שאבא היה מביא לה פרחים. שמעתי אותה מניחה את התיק שלה על הכיסא במטבח, מדליקה את הקומקום ונאנחת בכבדות בעודה מתיישבת על הספה בסלון, יצאתי לשם, נשקתי לה קלות על לחייה ונהניתי מהרגע הקצר שבו התאמצה לחייך אך לשווא, דיסקסנו כרגיל על היום שעבר, זה כבר לא היה כמו פעם, סיפרתי לה על הדברים הרגלים. ההתקדמות שלי שלא הייתה קיימת כלל אך לפחות גרמה להקלה בשבילה, על לירן וכמה שאני דואגת לו אך אמא תמיד ידעה להרגיע "הוא יהיה בסדר, הוא עוד יפתיע את כולנו ויראה לנו שהוא הכי חזק במשפחה הזאת", היא סיפרה על ההסדרים שהיא ערכה כדי שלא נצטרך לדאוג להם בשלב יותר מאוחר וידענו שמחר הולך להיות יום קשה, אבל חייבים להתמודד, כל אחד בדרכו הבלתי-מובנת.
יותר מאוחר, בשעות הלילה, הילה התעוררה מהחלון שנפתח, בעודה סוגרת אותו הרוח הזאת שהייתה חלק ממנה נשבה על פניה ונפסקה כשהחלון נסגר, היא הסתכלה על ידיה, וחשבה כיצד אפשר להסביר לכולם את הדרך בה היא מתמודדת עם כל מה שעבר על משפחתה, גם דרך החושך הצליחה לראות את החתכים הטריים על מפרקי ידיה, וצמרמורת קלה עברה בגופה כשנגעה בהם. לפתע, היא הרגישה צורך להיזכר, למרות שלא עבר זמן רב, היא רצתה להיזכר. להיזכר בזמן שהיו לה דרכים אחרים להתמודד עם הכל, דרכים שהיו בתקופה שאבא היה שם שהתעורר במקרה באותן השעות הקטנות של הלילה כמו הילה, דרכים שגם לאחר אבא וגם לאחר שכבר מצאה דרכים משלה להתמודד, נועם היה שם, אומנם לא היה ביכולתו לשנות את הדברים, אבל מספיק שהוא שם, חיבק, תמך.
תחושת האובדן חלחלה לתוכה ושרפה אותה מבפנים אבל היא לא יכלה להיכנע ליצר שבער בה, בעודה מעבירה עוד דף באלבום התמונות של הילדות שלה ושל נועם, צופה בילדות המאושרת שחלפה לה, באבא האוהב שהיה לה ושלא יהיה לאחיה הקטן, שלא יהיה לה, היא החליטה שעלייה להיות חזקה בשביל המשפחה שעוד נותרה לה והלכה לשם בפעם האחרונה.
משב הרוח שנשב על פניי פיתה אותי אך זהו, לא יותר, אני יודעת שאחזור לשם אבל לא בקרוב, אסור לי להיות כל כך אנוכית- אלה המחשבות שעלו במוחי בעודי עומדת פה, בבוקר הלח הזה, עם כל הפנים הזרים מסביבי, פנים שחושבות שמה שהן מרגישות זה עצב, אך בעצם לא ידעו בכלל מהו. כולם ציפו לראות פנים בוכות, משפחה מתאבלת, אבל אנחנו לא הפגנו שום רגש, לא ידענו איך להתמודד עם הכאב הבלתי פוסק. הדמעות עומדות בגרון רוצות לצאת ולהשתחרר אך הכאב נשאר בפנים כל כך רציתי לבכות ולהיפטר מהכאב ולהמשיך הלאה כמו שצריך לכאורה אבל אי אפשר כי ההרגשה שעוברת בך היא הרגשה של פחד- אתה פוחד.. פוחד לשכוח את האובדן פוחד לשכוח מי אתה.. ומי היית לפני האובדן לשכוח את האבדה כי הרי היא לא תחזור להזכיר לך מה איבדת.. או שכן.
לאט לאט, האנשים החלו להתפזר מסביב למצבה, ניגשו אל האם הכואבת מלמלו כמה דברי צער וחזרו לחייהם הרגילים שלמשפחה הזאת לעולם לא יהיו, נשארו אנשים מעטים במקום, המשפחה גם הלכה לבית ואנשים כבר החלו לצאת ולהיכנס דרך הדלת הפתוחה לרווחה של בית המשפחה, וליד הקבר, כבר לא עמד איש, אבנים נשארו עודן יושבות על הקבר, ועיניים צופות נשאו מבט ממרחק מחפשות אחר האובדן, מקוות לא למצוא אותו לעולם. ולפתע, ידיים מלטפות את הקבר, עוד אבן התיישבה לה עליו, דמעה שרצתה לרדת אך נשארה עומדת. ידיים נוגעות בשם החרוט על המצבה, נפש שאינה מאמינה למראה עיניה, אינה רוצה להאמין, ורגליים שעוזבות את המקום, נוטשות אותו, וממהרות להתרחק כפי שכבר עשו, האשמה בוערת שורפת יותר מתמיד וגם הפעם זה לא עוזר.
אחד השבועות הכי ארוכים בחיי, הכאב הכי כואב שיכול להיות, וכשאני אומרת הכי ארוך אני מתכוונת לזה- ישנתי בלילה אולי 3 שעות בלחץ, אנשים ישבו פה עד לפנות בוקר, דודות שלי לא הפסיקו להיות סביב אמא שלי, אני דאגתי שהכל יהיה מסודר ונקי, גם כן דרך להתמודד עם כל הפרצופים הזרים, הצבועים. בדקות המעטות שהיו לי ביליתי בחדר של נועם. החדר שלו היה מבולגן כמו תמיד, לא שינינו אותו בכלל, התמונות שהיו לו על השולחן העבירו בי צמרמורת וזיכרון חלף לו בראשי ולפתע שמעתי את הקול שלו מודיע על כניסתו לבית לאחר שבוע טירונות הראשון ואבא שטורק מאחוריו את הדלת וזורק את המפתחות על השולחן, אמא שעומדת במטבח ומכינה אוכל לשישי בערב ומתרגשת משובו של בנה היקר, ולירן שרץ אליו ומחבק אותו, האת האח הגדול ששימש לו למודל הערצה, ואני- אני שהסתכלתי במראה ובידי החפץ החד והקר שבמשך השנים הפך להיות חלק ממני. ידי רעדה לפתע וחזרתי לעצמי, לא אשמע שוב את קול החייל האהוב עליי, אף אחד לא יזרוק שוב את המפתחות על השולחן ויידע לעשות זאת בלי שייפלו, אמא לא תעמוד במטבח ותבשל באותה אהבה כמו בימי שישי הקודמים, ולירן- לירן יהיה בסדר.
המילים האלה חדרו כחץ אל תוך לבי, כל כך שמחתי לראות אותו ובו בזמן כעסתי, כעסתי על הנטישה שלו, על רגשות האשמה שגרם לכולנו. זה היה האח שלא זכיתי ליהנות ממנו, האח שברח והשאיר אותנו שבורים ולמרות האובדן שלנו שהיה גם שלו הוא המשיך להיות אדיש, מרוחק, ואפילו לא ניסה להתקרב.
הוא גרם לי ולנועם להרגיש כבר בגיל צעיר, שהמאבקים שלו עם כל העולם ומי שעומד בדרכו הם יותר חשובים מאיתנו. אני לא יכולתי להגיב לדבריו, קפאתי. לאחר שבהינו אחד בשנייה, אמא באה ולפתה את ידו אליה ונשקה לה, היה אפשר לראות שדמעות זלגו על פנייה והוא חייך חיוך קלוש ומצטער ומשך אותה אל הסלון כי הוא ידע שאני לא יהיה מסוגלת להגיב כמוה.
הוא לא חשב שכשיחזור משפחתו לא תחכה לו פה כשהייתה, ולפתע נאלץ להתמודד עם אובדן של אח קטן שבמותו כבר לא היה קטן- היה גיבור. ואובדן אף יותר גדול של אב שאומנם היה שונה ממנו בדעותיו ובהחלטותיו אך עדיין שימש לו כמורה לחיים. הוא לא ציפה לחזור ולראות את אמו שבורה לרסיסים, ולזכות להכרתו של אח קטן, שאולי יגרום לו לכפר על שעזב את נועם. ובטח שלא ציפה לראות את אחותו הקטנה, הורסת לעצמה את החיים ומבלה אותם בהשחתת הגוף שלה, חותכת אותו, מרעיבה אותו וכל מה שרק אפשר.
עם כל הכעס שהרגשנו היינו חייבים להשלים פערים, לנסות להתגבר על מה שהיה. סיפרתי לו על מה שהיה לאחר שעזב את הבית, על מותו של אבא בתאונת דרכים מזורגגת, ועל מותו הטרי של נועם בעודו הגן עלינו. הוא הרגיש כל כך אשם שלא היה כאן לעזור לו להתמודד עם הכל ושלא זכה להיפרד כראוי מאבא, ולאחר שגרמתי לו לשכוח מזה ולזכור רק את הטוב הוא סיפר לי הכל. סיפר על אותה אחת שבגללה עזב ועל הילד שהיה ברחמה ועכשיו כבר גדול ועל האושר שגרמו לו. המילים כבר היו מיותרות לאחר שהכל נאמר, הוא רק חיבק ושתק, לא ידע איך להגיב למראה משפחתו ההרוסה, בעיניו ראו רק את תחושת האובדן שהייתה טמונה בכולנו במשך השנים.
ווווווווואאאוווו קריןןן.. קראתי עכשיו את הקטע..
ואפילו שהוא ארוך הוא שווה את זה..
את כותבת כל כך מדהים,
הרגשתי ממש נוכחת באירוע מרוב שתיארת הכל בכזאת פרטנות..
ממש אהבתי את הקטע, עצוב אבל מציאותי..
לרוב החיים הם לא כאלה ורודים כמו שהם נראים..
והמקרה של מות האב..הזדהתי איתו..
כי באמת אנשים ממשיכים בחיים שלהם..
נרות לא דולקים אף פעם ליד הקבר.. ואבנים?.. פעם ב..אפשר למצוא כמה..
אוהבת אותך, תמשיכי לכתוב לנו
לירן.
מהממממממממממממממממממממממממממם ~@#
QUOTE (pucha @ 09/04/2006) ווווווווואאאוווו קריןןן.. קראתי עכשיו את הקטע..
ואפילו שהוא ארוך הוא שווה את זה..
את כותבת כל כך מדהים,
הרגשתי ממש נוכחת באירוע מרוב שתיארת הכל בכזאת פרטנות..
ממש אהבתי את הקטע, עצוב אבל מציאותי..
לרוב החיים הם לא כאלה ורודים כמו שהם נראים..
והמקרה של מות האב..הזדהתי איתו..
כי באמת אנשים ממשיכים בחיים שלהם..
נרות לא דולקים אף פעם ליד הקבר.. ואבנים?.. פעם ב..אפשר למצוא כמה..
אוהבת אותך, תמשיכי לכתוב לנו
לירן.
הוצאת לי את המילים מהפה.
קרין את מוכשרת בטירוף!!!!!!!😊
שמחה שאהבבבתם (:
עוד תגובות!? 😕
מדהיםםםםםםםםםםםםםםם
אינלי עוד מילים
את כותבת מהמםםם
יאהה אימא אני בשוק
אני בוכה כאן בה'
אני בשוק איזה עצוב זה
אין את מוכשרת זה מהמם אך שאת רושמת מדהיםם
זה אמיתי ?
מוזמנת להיכנס לסיפור שלי :" לבחור בין המוות "
http://www.lovesite.co.il/modules.php?name...showtopic=39699
מדהים!!!
אין לי מילים...
אני בוכה..איזה מצמרר..
תמשיגים לכתוב לנו
אוהבת
המון לימוש;]
ויי מי הקפיץ?
חיחי
שמחה שאהבתן בנוות (:
😁
