וזה לא היה רק עוד סיפור מכור
ובטח שלא איזה אהבה לבחור..
זה היה הסוף- ואולי ההתחלה החדשה..
הבית היה ריק מאיש, הסלון הקטן, נראה פתאום כל כך גדול..
היא ישבה על הספה, לא בוכה- לא היא עוד לא עיקלה
מעבירה עם עייניה מבט בכל התמונות התלויות על הקיר, או המונחות על השידה,
מעיבירה ידה, ומלטפת תמונה אחר תמונה,
ושוב הפעם מעבירה עייניה על הסלון, הסלון שכולם כל כך אהבו
"קטן, אבל כל כך יפה" תמיד אנשים אמרו
ועכשיו?! הסלון כל כך ריק מאנשים, חסר משמעות, ומשאיר זיכרונות רבים
היא ניסתה לעקל את הבשורה, משום מה זה עדיין היה נראה לה כמו בדיחה
הדמעות לא ירדו- אך עמדו בעיינה כאילו מחכות לאישור..
הקול- אינו יצא- היא הפכה לאילמת או נישארה חסרת מילים..
אף אחד לא היה לצידה- היא הייתה לבד, וקיללה את הרגע שסירבה ללכת גם היא לחופשה
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"צעקה פתאום, עם הקול יצאו גם הדמעות!
מסך הטלוויזיה עדיין היה באותה תחנה, שבו הבינה שמשפחתה הייתה מעורבת בתאונה איומה,
שפורפרת הטלפון הייתה מונחת ממש ליידה, והצלצול המחריד לא יצא מראשה,
הכל הפך למר, שחור,
היא איבדה את משפחתה, ואיתם הלך גם הטעם לחיות...
היא ישבה שם, על הספה שאבא כל כך אהב, מתנעגת על הריח שעוד נישאר
הדמעות רבות- ואת הכאב אף אחד לא יכול למחוק,
היא הייתה בת 17, עוד נערה שבעצם לא ידעה איך להתמודד עם הבשורה הקשה..
"למה ה'?~ לממההה לא אני!? למה הם?! למה השארת אותי לבדיי? זעקה לה' בתקווה
שישמע ויצילנה,
אך לא היה קול ולא עונה..
הדמעות התפרצו, הכאב נמשך..
היא הביטה סביבה, בבית שכולם אהבו, בבית עם הזכרונות האלו שלא נמחקו
היא לקחה מספריים, אשר כבר יומיים שלמים היו לצידה, אך היא לא יכלה, היא פחדה,
הידיים רעדו, ואט אט המספריים החלו לחתוך את הוורידים, הדם הושפרץ לכל מקום
"עוד קצת, ואני יהיה איתכם" אמרה לעצמה בדקות האחרונות לחייה
וזה לא היה רק עוד סיפור מכור
ובטח שלא איזה אהבה לבחור..
זה היה הסוף- ואולי ההתחלה החדשה..




