"אני אוהבתתת אותךךךךךךךך" צעקתי, הוצאתי את כל מה ששמרתי בתוכי, הוצאתי את זה, בלי שאף אחד ישמע את צעקתי..
התיישבתי בקצה החדר, מנסה להבין, ואולי אפילו להפנים..
"לא רציתי את זה, באמת שלאא" ניחמתי כאילו את עצמי
הבוקר היה אפרורי וגשום, וליבי היה מאוכזב וכואב..
"דייי, תצא לי מהראש, צא מהלבב, אני לא יכולה יותר עם אותו כאב" המשכתי לצעוק, כאילו שהוא כאן לצידי,
כאילו שהוא שומע את צעקתי..
התקווה כבר אבדה, לא ציפיתי לכלום מאותה אהבה..
אף אחד לא באמת מבין, כמו שאף אחד לא יכול לשמוע..
ליבי נשאר קפוא, וכואבב, ראשי להפסיק לחשוב מסרב..
"נמאסס ליייייי" ניסיתי לשחרר הכל, אבל משום מה למרות הצעקות, הכאב נשאר וסירב לתת ללב טיפה
של מנוחהה!
"זה יעבור, תשכחי, את עוד ילדה, מה את כבר יכולה לדעת על אהבה?!" זה מה שכולם אומרים
אך הם לא באמת מבינים!
שאם היה לי את האפשרות, לא הייתי מתאהבת, לא הייתי אוהבת, אני כל כך סובלת!
אני מאוכזבת מעצמי, מאוכזבת מכל מי שלצידי
אף אחד לא יכול להבין אותי, ואולי אני אפילו לא מבינה את עצמי
זה כואב לאהוב..
אז למה כולם אומרים שזה כזה טוב?!
זה כואב בלב, ולי כבר נמאס להתמודד עם אותו כאב שלא עוזב..
רוצה לוותר, ובעצם כבר וויתרתי,
ממזמן התייאשתי, ואולי אפילו נשברתי..
לא אבכה לעולם, לא בגללך, ולא בגלל אף אחד אחר
לא אבכה, כי כבר לא נישארו לי דמעות..
ואם אתה שומע
ואם אתה מבין
ואם אתה קורא את זה
רק תדע- שאני אוהבת כל כך , אוהבת, אך עכשיו הולכת,
הולכת למקום רחוק, מקום שבו לא אצטרך עוד לבכות,
הולכת למקום שבו אני לא יגיד אני אוהבת
אותו מקום שממנו אני מפחדתת!
בעע היה לי קצת זמן!
וישר כתבתי, זה מה שייצא
בעע,, לא אהבתי,,
תגיבו עם בא לכם
בה ביי אוהבת אותכםם




