ציפורי הדרור הקטנות נחתו על יד העץ, עיניה של מאיה היו העיניים הכי עצובות בכל הפארק. הספסל שעליו ישבה היה מעט מתקלף, והיא המשיכה לקלף אותו בצפרונייה, מעט באכזבה ומעט בכעס.
היא חיכתה לו. חיכתה שיבוא, רצתה שיבוא. אפילו רק לרגע קטנטן.
אבל הוא לא בא. וכנראה גם לא יבוא.
כשהבחינה בפארק מרחוק עיניה נתמלאו במין ציפיה מסויימת, אולי אושר. אולי התרגשות. קיבתה היתה תוססת ומכווצת. היא הרגישה מין פרפרים עולים במעלה בטנה, מדגדגים אותה.
כשהתיישבה על הספסל השמש עדיין הייתה בראש השמים, בוהקת ושולחת קרניים לכל אחד.
זוגות רבים הציצו עליה, תוהים מה עושה בחורה שכמותה לבד על הספסל. רק היא עצמה ידעה מה היא עושה שם. מחכה, רק לו.
המחשבות התרוצצו במוחה כמין זרם שיורד אל שיכלה, עיניה הבוהקות התמלאו אט אט במין אכזבה כשראתה שעובר הזמן והוא לא בא.
היא בהתה בשמים, אחרי זה בזוגות המאוהבים, ואז בציפורי הדרור, שקפצו מעץ לעץ שיחקו בתופסת.
היא הרגישה כאילו הם מביטים עליה ברחמים, והיא רק רצתה לבכות.
השמש שקעה ולקחה עימה את קרני האור האחרונות שחיממו בליטוף את מאיה. היא הביטה עליה שוקעת במרץ, ועימה שוקעים השעות שהוא היה אמור להיות.
היא הביטה על הזוגות הבודדים שנשארו, וחשבה שככה הם היו אמורים להיות, אבל הגורל רצה אחרת, והיא שם לבדה.
היא ניסתה להתקשר אליו אבל הוא לא ענה. ניסתה לא לחשוב שקרה לו משהו, אבל המוח שלה לא יכל לעמוד בחסימה.
ציפורי הדרור עוד שיחקו וחלקם המשיכו להביט עליה,שוב מרחמים. היא לא רצתה את הנחמה שלהם, היא רצתה שילכו, יעופו, לא יביטו בה כשהדמעות כבר החלו לזרום על עפעפיה.
היא לא רצתה לבכות, לא בשבילו. היא רצתה לבכות על המזל, אבל הדמעות המשיכו לזרום כמו מעיין, והן לא הפסיקו אפילו לרגע קט.
היא הביטה בפאלפון שלה, שוב ושוב, הדליקה וכיבתה, חשבה שבאמת הוא יתקשר בסוף, ויתן לה תירוץ שישכנע אפילו אותה.
אבל הוא לא התקשר. אבל הוא לא בא.
החושך השתלט על הפארק, עיניה היו כבויות, והיא גיששה את דרכה הביתה, ציפורי הדרור הביטו עליה מתרחקת, בוכה באפלה.
תגיבו לי זה חשוב לייי
מור'צי 😊




