הוא היה החצי השני שלי,
הבנאדם שמשלים אותי,
הוא היה החיים שלי, ועודנו כזה..
קוראים לו ליאור, ליאור כהן, הוא אחי התאום..
הכל ידענו אחד על השני,
היינו החברים הכי טובים..
לכן שגיליתי את זה הזדעזעתי מתמיד,
זה היה בוקר אפרורי מרגיל..
"ליאוררר" דפקתי על דלת חדרו
"לכיי מפההה" צעק, ומשום מה הרגשתי שמשהו לא בסדר..
פתחתי את הדלת בזהירות, והוא ישב בקצה החדר,
מתחת לעינייו היה שקיות
בבירור יכולתי לדעת שהוא אינו ישן הלילה
עיניו היו אדומות, ושלל של כדורים היה פזורים סביבו
"מה קרה?!" שאלתי המומה, ידעתי את התשובה, אך סירבתי להאמין
"זה... זה לא שלי" ישר אמר..
"ליאור. למה?!!? איך?!?"
הוא הביט בי, לא משיב, המום, ואולי זקוק לאיזה חיבוק ועידוד
התקרבתי לאט לאט, הוא הרכין ראשו על רגליי, וחיבק אותי בכל כוחו
"דיי יפה שלי.. די, יהיה בסדר" אמרתי מלטפת את שיערו..
"אליאן.. אני נשבע.. אני לא רציתי, אבל החברים האלה, הם שיכנעו אותי,
הם אמרו לי שפעם אחת וזהו, ראיתי שזה לא מזיק, והתחלתי לרצות את זה עוד ועוד
ועכשיו אני לא יודע איך להפסיק, אתמול כל הלילה שברתי את הראש עם עצמי
לא רציתי לקחת את זה עוד, אני יודע שזה מזיק, ולבסוף זרקתי הכל על הריצפה,
אני שבור, אני מרגיש ריקנות, אני זקוק לזה." כן אם לא הבנתם מדובר בסמים,
החצי השני שלי, אח שלי, החיימשלי מכור לסמים, בלי שהוא רוצה,
אני חושבת שזה מה ששבר אותי,
ישבנו שם, מחובקים זה בזרועות זה, בוכים, מחזקים אחד את השני
"הכל יהיה בסדר, תרגע.." אמרתי אחרי שתיקה רבה
"אני.. מצ ט ע ר" אמר בקושי
"אין לך על מה.. טעית, ואנחנו נעבור את זה יחד... עכשיו שקט.. תישן, אתה זקוק לזה" אמרתי כששמתי את ראשו על ברכיי.....
עברו עלינו אחר כך ימים קשים, סיפרנו להורים, שבהתחלה כל מה שעשו זה לצעוק, אחר כך הם נרגעו ותמכו בנו,רשמנו את ליאור למרכז גמילה,
לפעמים היו מאשרים לי לישון אצלו אבל מעטות הפעמים היו..
ליאור יצא מזה לאחר שלוש שנים של גמילה..
מאז היו לו הרבה משברים בחיים, והיו פעמים שכמט הוא חזר לזה,
אך אז, הוא היה פונה אליי, מדבר איתי, ונשאר לצידי לכל התקופה עד שהיא עברה...
היום הוא אחד מהמדריכים באותם מסודות גמילה,
הוא מספר לכולם את הסיפור שלו,
והוציא רבים מן הסמים..
"כל מה שצריך זה כח, רצון, ובעיקר אנשים שיתמכו בך,
בלי אחותי, ובלי ההורים, לא הייתי יוצא מזה..
תזכירו, זה סתם משהו ארור שהורס לכם את החיים,
החיים שלכם יהו טובים יותר, עם רק תירצו" כך הוא היה מסיים כל נאום
מחיאות הכפיים היו רבות,
ואני[?!] איני התאםקתי כל הרצאה שכזאת הייתי קמה על רגליי ומוחאת לו כפיים בגאווה ובהתרגשות!




