היא הייתה ביישנית, יפה, חייכנית,
לעולם לא הכאיבה לאיש, סמכה על כולם, אפילו על הרעים,
עכשיו היא נותרה לבדה, ללא הסובבים אותה, כולם נעלמו, הלכו
ורק עכשיו היא מבינה שהם בעצם מעולם לא היו!
היא כל כך לבד, אין לצידה אף אחד
היא נואשת, היא זועקת, אך ללא קול, אך ללא מענה!
היא רוצה שישמעו, אך יודעת שלעולם אף אחד לא יידע, אף אחד לא יישמע,
אבדה לה התקווה, היא נשארה כל כך אבודה,
שוכבת שם במיטתה ונותנת לעצמה להתמכר לתחושה המרה
אף אחד לא באמת מבין, אפילו שיש כאלו שככה חושבים,
היא לבד, אין לה חברים, מעולם לא היו לה, כולם סלדו ממנו
כן, היא הייתה קצת שונה, לא כמו כולם, להיות איתה דרש טיפה מאמץ,
אך היא ציפתה שיבינו, היא גדלה והבינה שחברים לעולם לא יהו לה
היא בכתה שעות, ללא קול, גם ככה אף אחד לא שומע,
היא זועקת בתוכה אך אף אחד לא יודע, היא כל כך לבד
וכולם מתעקשים שעדיף לה ככה בלי אף אחד
הם לא מבינים,
הם חושבים שהיא מאושרת, שאף פעם היא על הרע היא לא חושבת
ואולי הם חושבים שהיא לא מבינה,
אך עושה כל מה שבאפשרותה
היא רוצה כבר להוציא את הצעקה שבתוכה החוצה,
אותה צעקה שמעיקה על ליבה
היא אינה יכולההה להמשיך ולשתוקקקק
"האאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צעקה אחרי שנים שלא דיברה, כן הקול חזר לה
ועכשיו כולם סביבה המומים, לא מבינים, הקול חזר לילדה אחרי שניםם!




