אני מרגישה כאילו שאני נפרדת ממך, שבעצם כל מה שאני עושה זה נפרדת מאותה האהבה שמילא רק אצלי הייתה קיימת,
אני מרגישה אחרת, משוחררת, לא בדיוק יודעת איך להגיב לשמוח או אולי לבכות!?
אני יודעת שזה דבר טוב, הרי שכחתי אותך,
אבל הבעיה העיקרית היא שהתרגלתי לאהוב אותך, ועכשיו?! עכשיו אני לא יודעת איך להמשיך, לאן ללכת, ואפילו מה להגיד..
במשך תקופה ארוכה, אפילו ארוכה ביותר אהבתי רק אותך, עייני היו רק בשבילך, וליבי הוא פעם רק בגללך
ופתאום כל זה כבר לא קורה, אך אני עדיין רגילה לחפש אותך עם עייני, עוד לא התפתרתי מההרגל הזה
היום ראיתי אותך שוב עם הסיגרייה חששתי שהדמעות ירדו, אבל החיוך נפרש על פניי, זה פשוט לא הזיז לי, הרי לא אני זאת שהורסת את חי..
עכשיו בעצם המכתב בכלל לא מעויד לך.. אלא לעצמי..
איך אני ממשיכה?! מה אני עושה?! התרגלתי כבר לאהבה..
אני רוצה עכשיו להמשיך לבד, אני מרגישה ששיחררתי מליבי מעוקה רבה,
לא רוצה חבר, ובטח שלא להתאהב, אני עוד ילדה ויש לי את כל החיים בשביל לאהוב, עכשיו כל מה שאני רוצה זה להנות..
אני צריכה מעט זמן בשביל להתרגל, כן להתרגל לכך ששכחתי אותך, כמה שזה נשמע טיפשי
אני פשוט רגילה לזה, הרי מתקופה של שלוש שנים לא קל להיפרד בלי שאיזה הרגל יישאר,
לא שהיינו יחד, תמיד הייתי בלעדייך, וכל הכאב הזה שגרמת פתאום נעלם,
אין דפיקות לב חזקות, אני כבר לא אוהבת אותך, זה נשמע כל כך הזוי..
אמרתי את זה הרבה פעמים, אך מעולם לא אחרי שכבר פגשתי אותך,
אני לא מרגישה שזה הולך ונעלם ,
אני יודעת שזה פשוט נשאר מאחור, אני אומרת בביטחה אני לא אוהבת אותך יותר
לא מחכה ליום שזה ייגמר, כי זה כבר נגמר!
החיוך שב על פניי
ודמעותיי לא יופיעו עוד בגלל ילד, כן ילד זה מה שאתה..
תתבגר, אולי תגדל, אני מאחלת לך שתהיה מאושר..
אני ממשיכה,
כן אני ממשיכה בלעדייך
רוצהההההההה לצעוקקקקקקקק שכולםם ישמעוווווווווווווווווווווווווווווו
אני כבר לאאאאאאאאאאאאאאא
אוהבתתתתתתת אותךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך!




