עומרי..
אולי זה המכתב האחרון, ואולי לא אכתוב עוד, לא עלייך לפחות..
תקופה ארוכה שאני כבר בסיבוכים עם עצמי, אומנם מתלהבת מכל שטות שאת אומר
אבל שום דפיקות לב, ורעידות, שם התרגשות וגם הפרפרים שבבטן כבר לא מופעים..
ההתלהבות קיימת אבל מתוך הרגל..
לקח לך זמן רב להפנים מהו האופי שלך, מי הוא העומרי האמתי, זמן רב שהכל מסובך בתוכי,
וכנראה שסוף סוף הצלחתי להבין, כן אני פשוט לא אוהבת דבר בך התרגלתי אלייך,
ואולי אף התרגלתי לסבול..
זה עבר, אני בטוחה לא כמו כל הפעמים, כבר ראיתי אותך מספיק כדי להבין,
לא קיים בי עוד רגש מבלבד הזיכרון המתוק וכן גם המר..
לא מתחרטת, אך לא מביטה יותר לאחור משאירה את העבר בתור זיכרון מתוק ואולי אפילו בתור לקח שאקח איתי לעתיד הקרב..
זה מוזר האאא? עדיין קשה לי שלא להתלהב ממה שאתה אומר כבר התרגלתי..
עכשיו אני רואה אותך בתור מי שאתה.
כן מי שאתה כמו שהאחרים רואים אותך, אתה סתם אחד שלא שווה דבר, הפוזה שלך יותר מידי למעלה
ויום אחד זה עוד יפיל אותך למטה כמה שאתה קטן, כמה שאתה לא בוגר, אני עוד לא מבינה
מה ראיתי בך, איך ככה הסתנוורתי ממך?!
מעולם לא אהבתי סנובים, ועכשיו אני מבינה כמה צדקתי,
שלא תבין לא נכון, אני לא שונאת אותך, אני פשוט כבר לא מרגישה כלום אלייך.
כואב לי, למרות הכל איפשהו כואב לי על כך שאתה הורס לעצמך את החיים,
הרי היית חלק בלתי נפרד בהעבר שלי, מהאהבה שלי היית האהבה הראשונה שלי..
אך מעכשיו זה כבר לא עייני עוד, דמעותיי לא ירדו על כל טעות שאתה עושה לי כבר לא יכאב על מה שלך לא כואב, אני רק באמת מאחלת לך מכל הלב, שתתבגר, שתבין, שתגדל, שלא תתחרט..
אני ממשיכה, אך עכשיו אני הרבה יותר בוגרת, הרבה יותר מבינה, אני אשתדל לא לחזור על כל הטעויות שעשיתי במהלך הדרך איתך, למדתי הרבה, כל כך הרבה מאהבה הזאת, אז כנראה שגם אני צריכה להודות לך , כי אני לא מאמינה שבלי אותה אהבה, היום את כל זה הייתי מבינה.
שיהו לך חיים מאושרים, ולי?! אני מאחלת שהמשך דרכי יהיה מאושר, שלא אבכה עוד, ואולי אפילו שכרגע לא אתאהב יותר, לא בזמן הקרוב, כי איני יוכל לעמוד בעוד כאב..
כל כך מוזר לי להבין מה אני כותבת עכשיו, כל כך קשה לי להפנים את זה..
איך שאני כבר לא מתגעגעת למבט עיינך, איך שלא ירדו לי דמעות כשראיתי את הסיגרייה בשפתייך,
ובעיקר מוזר לי שאני אומרת שאני ממשיכה ובלעדייך....
כנראה שבמשך תקופה ארוכה לא ידעתי איך להמשיך, הייתי רגילה לאהוב אותך, וכשלא הרגשתי את כל אותם דברים אפילו לא הבחנתי בכך, כן הייתי רגילה להגיד שאני אוהבת אותך, ואמרתי!
רק עכשיו אני מבינה שלא ידעתי איך ללכת!? לאן לפנות?! איך להסתדר? הייתי רגילה לאהוב..
מחקתי כל דבר שקשור אלייך. את השירים, את התמונה, הכל שמתי בקופסה שתזכיר לי בעתיד את אותה אהבה ראשונה, ואולי אפילו אני אצחק על זה, על כל מה שעשיתי, על כל מה שכאב לי..
עכשיו אני לבד, לא רוצה אף אחד, לא להתאהב לפחות לא בזמן הקרוב..
אני מרגישה כאילו אני נפרדת ממך, שבעצם אני נפרדת מאותה אהבה בלב שגם ככה היית חד צדדית,
שבעצם אני מוחקת את כל אותו כאב שהשארת אצלי בלב..
עכשיו הגיע הזמן להמשיך בלי להביט לאחור, כי העברר לא יחזור..




