כל השנים שבהם בילינו בביצפר (וחלקנו עדיין מבלים) ניסו לחנך אותנו ל"ערכים" ולשטויות כאלה. להיות בני אדם טובים, לאהוב את הזולת, לשמור על הבריאות, לאהוב את המולדת, בלה בלה בלה בלה בלה. לא רק שלא הצליחו לחנך אותנו לזה, הם עשו בדיוק את ההפך. מילדים תמימים אוהבים אדם, הפכנו לחולי קניות ופרסום, שקרנים, רמאים וחבורה של חיות. לא מאמינים? אני אוכיח לכם שזה בדיוק ככה, שלב אחר שלב.
שלב ראשון- תלבושת אחידה
אחת הדרישות הכי מגוחכות הן התלבושת האחידה. מילא סמל ביצפר, מילא לא לבוא ערומים, אבל גם סמל מכוער, גם צבעים עקומים וגם גזרות מזעזעות? ואחרי כל זה עוד מצפים מאתנו לבוא לביצפר מלובשים כמו שצריך. עם השנים המכנסיים יורדים, החולצות עולות והשרוולים מתקצרים ו-80% מהגוף חשוף. במקום לזרום עם התופעה ולהקל קצת (או לפחות לתת לנו ללבוש חולצות סבירות) דורשים מאתנו להסתובב כמו נזירים. כדי שלא יראו את הבטן (וכל מה שסובב אותה) אנחנו עסוקים כל היום בלמתוח חולצות, להרים מכנסיים ולהסתתר מאחורי עציצים. כדי לחפות על כל הזוועות האופנתיות האלה הפכנו לצרכנים עיוורים של כל מיני פירמות סטייל "קסטרו", "פוקס", "רנואר" ועוד כל מיני חברות שמצליחות לדחוף לנו 2 ס"מ בד עם איזה עיטור עקום ב-500 ש"ח. מה שיוצא מכל הסלט הזה הם תלמידים מסכנים שמנסים להיות אופנתיים בכל מחיר, וכדי להגיע לזה נדחסים לכל מיני בגדים שבקושי עולים עלינו, ועולים לנו כמו שתי ווילות ומטוס פרטי. והחלק הכי גרוע, שכדי לצאת בסדר מכל העניין צריך להפנות את קו האש לכיוון אחר. משמע, לכסח את הטעם האופנתי של מישהו אחר (בעיקר אם הוא קנה אתמול מכנס כמו שקנית לפני שבוע).
שלב שני- נוכחות היסטרית
כיאה למערכת החינוך (המחלקה לאשפוז תלמידים בכפיה, אם רוצים להיות קצת יותר מדויקים), אי אפשר להתחיל יום לימודים טוב בלי לקום באמצע הלילה ולגשש את הדרך אל הכיתה. אחרי שמצליחים להתאושש מהטראומה של אמצע הלילה והתחושה של הטירונות, עוד צריך להגיע לביצפר בזמן, ואחרי הכל- גם לנסות ללמוד קצת. לא משנה שלוקח לנו לפחות 4 שיעורים כדי להתעורר, ועד שאנחנו מצליחים להתעורר אנחנו שוב עייפים ורוצים כבר ללכת הביתה. אם במקרה החלטנו לוותר על שעה אחת, אנחנו נאלצים לנקוט בדרכי התחמקות, שאפילו ג'יימס בונד לא מצליח לעשות. בהנחה שהצלחנו לצאת מהמבוך של המסדרונות, הסיוט עדיין לא נגמר. אנחנו צריכים להפגין יכולות טיפוס רציניות, בניסיון נואש לעבור את הגדר. כמובן, שתמיד קיימת סכנת ההתרסקות (בד"כ, לצד הלא נכון של הגדר). בהנחה שהצלחנו לחמוק מהמורים, לטפס על הגדר בשלום, אנחנו עדיין צריכים להמציא תירוץ מוצלח (ולא, "לא ידעתי שיש שיעור" כבר לא עובד יותר על אף אחד). אם מישהו ייקח יוזמה ויהפוך את התסריט הזה למשחק מחשב, הוא בטוח יתעשר. כמובן שהרבה יותר פשוט לא להגיע לשעת אפס, אבל זה יראה קצת מוזר ש"לא הרגשתם טוב" בשעה הראשונה ופתאום אתם "מרגישים טוב". כל העסק הזה של לחזור הביתה לשעה אחת כדי להתרענן, גורם לנו לשקר, לסכן את חיינו והופך אותנו לאסירים נמלטים.
שלב שלישי- עבודות, מבחנים ודוגמא אישית מהמורים
חלק נכבד מתפקידה של המחלקה מהפסקה הקודמת, הוא כמובן לאמלל את חייהם של התלמידים. התפקיד הזה מתחלק לשניים- בזמן ביצפר ואחרי ביצפר. בזמן ביצפר אנחנו אמורים להתנהג כמו מלאכים- לא להפריע בשיעור, לא להעביר פתקים, לא להבריז, לא לריב, לא להשתולל וכמובן להוציא מאיות (ואם כבר נותנים לכם לנשום- תסתמו את הפה ותגידו תודה). כמובן שכל חריגה מהחוקים הנוקשים גוררת עשרות שיחות אישיות, עונשים ומכתבים לתיק האישי. החלק הכי טוב בכל העסק, שתמיד טורחים להזכיר לנו לקחת דוגמא מהמורים שלנו, שהיו תלמידים למופת (יא רייט!), והיום הם אנשים למופת. החלק הכי מעצבן הוא שלמורים מותר לעשות הכל. הם באים לביצפר חצי ערומים (טראומה בפני עצמה). הדבר הכי פתטי הוא מורה שמרצה נגד עישון, אבל מחסל קופסת סיגריות ביום. אחרי שהיום הארוך והמדכא נגמר, והיה סיכוי שנוכל לעשות למשך שניה משהו שאנחנו רוצים, הסתבר שיש לנו מחר מבחן ענקי במת', שיעורים בג"ג, מדעים, ספרות, אזרחות ולשון. בקיצור, הרבה זמן פנוי כבר לא נשאר לנו. בגלל שאנחנו כאלה מלאכים, או בגלל שלא מתחשק לנו לעבור לגור בביצפר, אנחנו חייבים להכין שיעורים. אבל, בגלל שלחלקנו יש קצת חיים, אנחנו נאלצים להעתיק את הכל בבקר, חמש דקות לפני שהשיעור מתחיל. בקיצור, אנחנו אנשים עם ערכים.
שלב רביעי- הסעות והביתה
אחרי שעות של עינויים וסבל קשה, הצלצול הגואל הגיע, ואנחנו דוחפים את הכל לתיק, זורקים איכשהו את הכיסאות על השולחן ורצים מהר החוצה, בתקווה למצוא מקום פנוי באוטובוס. בגלל שאנחנו לא בדיוק היחידים שרוצים להגיע הביתה, אנחנו צריכים לרוץ ממש ממש מהר, או להתחפף מהשיעור עשר דקות לפני הסוף. בגלל ששתי השיטות לא יעילות במיוחד, אנחנו נאלצים להתחיל לדחוף כמו חבורה של מטורפים, במטרה להיכנס לאוטובוס כמה שיותר מהר. כל הבלגאן הזה כמובן גורר דחיפות היסטריות וכל מיני "ברכות" בנוגע לאימא של מישהו ולדודה של ההוא גם כן. אחרי שעלינו על האוטובוס, בגלל שלא תמיד יש מספיק מקום, גם שם אנחנו דוחפים כמו חבורה של מטורפים, ומקללים וצורחים וצועקים. ובגלל שאנחנו כבר על קריז, כל שטות קטנה מדליקה אותנו, מה שגורר צרחות היסטריות וכאב ראש רציני.
לסיכום
מתחת לעטיפה של ערכים מטומטמים, חיוכים מזויפים ותלמידים מצטיינים, מסתתרים שקרים, זיופים וסכנות לבריאות הנפשית של המורים והתלמידים ביחד. בכל אחד מהשלבים אנחנו משקרים, בורחים, מסתתרים, מכסים, מכים, ובכלל, מתנהגים כמו חיות. בשלב הראשון אנחנו הופכים לצרכני אופנה עיוורים ולבני-זונות כשאנחנו מנסים לגרום למישהו אחר להיראות יותר מטופש מאתנו. בשלב השני אנחנו צריכים לשקר ולהתחבא, והכל במטרה לקבל קצת שקט. בשלב השלישי אנחנו לומדים איך להעתיק ולשקר, ונהיים נצלנים. בשלב הרביעי אנחנו מתנהגים כמו חיות-אדם, במטרה לשבת על איזה כיסא מסכן במשך שלוש דקות של נסיעה. בקיצור, אנשים טובים ואוהבי אדם בעלי ערכים, אנחנו כבר לא נהיה
חחחחחחחחחחחחחחחחחח
יפה!! צריך להראות את זה למורים...!!
הדפסתי את זה.. חחחח אני יראה את זה לחברות שלי... :biggrin:
חחח מאגניבבבב, כל כך נכון...
למרות שאני מבריזה חופשי, ואנחנו פשוט יוצאים מהשער, בלי לטפס ובלי כלום... :wink:
לפי דעתי צריך להדפיס את זה ולחלק בבתי ספר...
חחח נכוןןןן
לתת למנהלים ואז יסגרו את כל בתי הספר בעולםםם
זה כ"כ נכון..
איך אני זוכרת שפעם הייתי ילדה תמימה בשימלה וורודה...
איפה הימים המאושרים האלה? אני זוכרת כבכיתה ב' אמרתי למישו מטומטם והתנצלתי מייד. לקלל זה לא יפה.היום אני לא שמה לב מתי אני מקללת. למרות שזה עדיין לא יפה.
:crybaby:
:pottytrain5:
:gunsmilie:
