אבא, אמא..
שתקראו את המכתב אני לבטח כבר יהיה רחוקה, רחוקה מהמציאות שלי,
כל כך השתנתי בזמן האחרון, אך בטח אתם הייתם עסוקים מכדי להבחין בי, להבחין בשינוי שעברתי,
אתם עובדים, עובדים קשה בשביל שאני יהנה זה מה שאתם תמיד אומרים
אך מה עוזר לי כסף?! אם אין לי משפחה אוהבת, מה עוזר לי כסף אם אין לי אף פעם אוזן קשבת..
אז אני לא בדיוק יאשים אותכם, גם אני אשמה, חיפשתי כל תשומת לב אחרת,
התשומת לב שבעצם ממכם הייתה לי חסרה, רציתי להרגיש אהובה, רצוייה,
השתנתי כל כך, רק בשביל להתקבל בחברה,
היום, אני אומרת בכאב רב שאני כבר אשה, אני נושאת ברחם עובר, כם, בקרוב תהיו סבים
ידעתי שעם אני אתמודד עם זה פנים מול פנים,
אתם רק תשפטו אותי, לא תבינו אותי, ואולי אף תדרשו ממני להפיל את תינוקי,
אך לא, אני לא אפיל אותו, אני אלד אותו, ולו רק בשביל לאהוב אותו, לאהוב אותו ולתת לו את כל אהבה שאתם
החסרתם מליבי,
אולי אהבתם אותי, אך בדרכם המוזרה, השקטה, שרק גרמה לי להיכנס לדיכאון עמוק, להרגיש כל כך לא רצוייה, לא אהובה, להרגיש מהו כאב בנשמה,
אני אגיד לכם את האמת?! אף פעם לא הרגשתי רצוייה,
תמיד דאגתם להביא לי כסף, אך זה ממש לא העניק לי את אותה אהבה,
אני מתארת לעצמי שעכשיו אתם אפילו לא מודעים לעניין, אתם חושבים שאני מקשקשת
וזה עוד דיבורים של ילדה, אבל אתם טועים, אני כבר לא ילדה, אני חושבת שבגיל 17 אני מוכנה
סוף סוף, לצאת לעולם אחר, עולם משלי, איני יכולה יותר להישאר לצידכם, ולו אפילו לדקה,
אתם מכאיבים לי, עכשיו[?!] אני אוהב אותכם מרחוק, מהדרך המוזרה שאני בחרתי,
אני אלד את התינוק שלי, ואקים משפחה עם אביו שנמצא יחד איתי,
אנחנו רחוקים, רחוקים מאוד,
אנא על תחפשו אותי, כבר שום דבר לא יעזור,
אני ייצור איתם קשר שאני ארגיש מוכנה
ואולי אשלח לך תמונה מתישהו של הנכד או הנכדה..
תכעסו, אני כבר יודעת עד כמה אתם כועסים, גמני כעסתי הרבה יותר.
אתם לא מתארים לעצמכם מה גרמתם לי, והכל, הכל בשביל חוסר אהבה מטופש,
אהבה שאינכם מסוגלים להביע!
אוהבת בדרכי שלי, אבל אוהבת
דנה




