"אתה חושב שיצחקו כשידעו על שנינו?" שאל אותי עידו ולא ידעתי מה להגיד לו,
בעיקר לא ידעתי כי פחדתי מאותו הרגע כל כך, והשתדלתי לחשוב עליו כמה שפחות..
"רועיקי תענה לי" הוא נדנד את זרועותיי.. ואני המשכתי לשתוק,
לא רציתי שיידע שאני חושש בדיוק כמוהו.. "לא יודע.." אמרתי בשקט..
"אבל זה לטובה נכון?" הוא שאל וניסה לשכנע את עצמו שאנחנו עושים את הדבר הנכון..
"אני חושב, אם לא נבדוק לעולם לא נדע" אמרתי בחיוך וליטפתי את כף ידו הרועדת..
"אל תילחץ" המשכתי.. "כמה אני אוהב אותך רועיקי" הוא אמר והנחית נשיקה רכה על שפתיי,
שחיכו לטעמן המתוק של שפתיו.. "גם אני.." לחשתי לו וליטפתי את פניו החלקות..
"לעזאזל עם כל העולם, יודע מה! דיי נמאס לי לחשוב עליהם, למה אכפת להם ממנו?!
הם יכולים להחליט מה טוב בשבילנו?! אף אחד לא יכול! רק שנינו.."
עידו ניסה לשכנע את עצמו ואותי.. "אתה צודק, אנחנו צריכים להיות מאושרים.
ולא להסתיר את האהבה שבינינו.." הצטרפתי אליו.. אך ידעתי שזה הרבה יותר מורכב..
שבשביל להיקלט בחברה של היום צריך להקריב הרבה דברים,
וידעתי שבעצם הוידוי אני ועידו לא נתקבל לשום חברה..
"אז סיכמנו,אה? לא מוותרים" עידו אמר לי בחיוך.. חייכתי חזרה..
וכאב לי, כאב לי לשקר לו..
אם הוא רק היה יודע באמת מה אני חושב על כל הוידוי הזה..
כמה שזה לא פשוט כמו שזה נשמע,
בכלל לא פשוט..
התבוננתי בו עם חיוך על הפנים, מקרין ומשדר אהבה..
אך בפנים פצוע לחלוטין..
איפה הוא חושב שאנחנו חיים?
מי יקבל זוג הומואים בהבנה..?




