האי שלנו
גלים זורמים ומתנפצים,
אנשים עומדים כלא מאמינים,
בוהים , מסתכלים , ולא זזים,
השקיעה יורדת ,אין עננים,
זה הים שלנו , בלי אנשים,
באי בלב הים , בין שקיעה ללילה ,
המקום הרגוע בעולם,
מתמזג עם הים.
זה האי שלנו, אי החלומות,
מקום קטן , ומלא תקוות,
מקום אופטימי כל-כך ,
בדיוק הפוך מהעולם ההפכפך,
האי שלנו, אי שבו לסבל אין מקום,
אי שבו אני ואת חיים עד תום ,
מנצלים כל רגע, כל שנייה
למימוש האהבה שבנו גוהה...
ואז אני מתעורר מהחלום..
שברים של רגעים
זה רק הדמיון,
זה רק שברים של זיכרון,
שברים של טוב שאבד,
שברים של משהו שהיה פעם מאוחד ,
שברים של משהו שהיה טוב ונגמר,
שברים של משהו שלהחזיר אותו זה מאוחר,
שברים שלא יחזרו,
רגעים שטרם מוצו,
רגעי שמחה טהורים,
שמהם נשארו,
רק שברים.
זה הדמיון שגורם להרגיש,
תמיד רגיש,
להיפגע מכל הערה,
להיזכר בזה שפעם היה יותר טוב,
והשברים נאספים,
להמון חלקים,
ואת הזיכרון הם מרכיבים.
שברים של רגעים
שלעולם לא נגמרים
זיכרונות שלעולם לא משתחררים,
שברים של אוהבים,
שברים של זמנים טובים,
ומתוך הרגעים,
נשארו רק שברים,
ודרכי חיים, שמהשברים מורכבים.
דוממת
עומדת דוממת,
לא אומרת כלום,
הפה סגור,
דמעות זולגות,
על גומותיך הן יורדות,
השמחה מתנדפת,
היא לא תחזור לעולם.
מנפצת את הבכי בשלולית של דמעות,
ויודעת שזה לא יחזור להיות.
את בוכה,
לא מפסיקה,
מנצלת כל רגע של שתיקה, לבכות
לחשוב על זה שאין תקווה,
לסחוט כל רגע של שלווה לבכי חסר אונים,
חסר מטרה,
ואז את אומרת שיהיה בסדר, אבל ממשיכה לבכות.
כמו מפל שנקטע בזרימתו,
כמו עלה שנדף ברוח,
כמו לב שחסר מלפעום,
כמו הדם האדום,
נשארת לבד, בלי אף אחד, לבד,
לתמיד.




