הנה אתה שם, כל כך רחוק,
אך ליבי צועק, רוצה אותך קרוב..
בדמיוני אתה כבר ממזמן לא שלי,
אך ליבי, ליבי מתעקש לא לוותר,
אני בכלל לא מבינה על מה יש להילחם?! על משהו שלא קיים!?
על משהו שלעולם לא יהיה?!
אף אחד לא יבין את הייאוש שלי,
אני נקרעת בין המחשבות לתקוות
בין האשליות למציאות
בין הראש ללב
יש בי הרבה חששות, הרבה כאב,
כשאתה עומד למולי, הזמן עוצר מלכת,
פתאום אני מרגישה כל כך מיוחדת,
העיינים שלך מעלימות את הכאב,
את השאלות, את החששות,
אני מרגישה שעיינך קוראות לשלי,
אבל אז,
שוב הכל חוזר,
התקווה, הייאוש,
האהבה, האכזבה...
אתה זה לא אתה, לקח הרבה זמן להבין שכל השלמות שבניתי סביבך
זה רק מי שרציתי שתהיה,
אבל כשהבנתי כבר היה מאוחר מיידי, עכשיו[?!] עכשיו אני אוהבת אותך עד בלי די.
אותך, לא את הדמות שבניתי לי, בגלל זה כל כך כואב לי, עלייך, בגללך,
אתה יודע?! לא פעם שאלתי את עצמי איך הכל התחיל?! במי באמת התאהבתי בעומרי שהיית ליידי,
בעומרי שאני בניתי לעצמי? או בך!? בזכות מי שאתה?!
אני חושבת שעם הייתי רואה מי אתה מההתחלה, לא הייתי מסוגלת להתאהב בך,
כי הייתי יודעת כשזה יקרה אני יראה רק כאב,
לא שהתייחסת אליי רע, אבל לי[?!] כואב לי דברים אחרים, יותר מאשר אי אהבתך,
כן הייתי מעדיפה שתקלל, שתרביץ,
רק שלא תעשן רק שלא תזיק לעצמך
הייתי מעדיפה הכל חוץ מהשטיות שאתה עושה עם חברים שלך..
אתה אולי לא מבין את זה, מנסה להיראות גבר,
אך תבין שאחרים מסתכלים עלייך מהצד הם רק רואים שאתה ילד, שחסר הרבה בשביל להתחיל להיות גבר...
חבל, חבל שאתה לא מבין שהחיים זה לא משחק, חבל שאתה חושב ת'צמך קצת יותר מידי
בסוף, אתה תיפול וזה יכאב,
אני כל כך מקווה שזה לא יקרה, שתספיק להבין ולהתבגר..
אם רק היית יודע כמה דמעות, כמה דמעות יורדות לי כל הזמן בלילות,
כמה חששות, כמה כאב..
אהבה, דפיקות לב חזקות, תקוות שמתנפצות, חלומות שנשארות אשליות..
אם היית מבין שאני כל כך אוהבת,
אם אני הייתי מבינה, שעדיף, עדיף להישאר בלעדייך, אפילו עם הפירוש שאני ימשיך להיות מאוכזבת..
אני רוצה לצעוק לשחרר את הכל=>
כמה אהבה יש בי לתת לך
עם רק היית לוקח,
כמה חלומות יש לי לחלוק איתך
עם רק היית מקשיב, ומכניס את זה למוח
כמה אני אוהבת אותך,
הלוואי שהייתי יכולה לצעוק את זה והיית שומע..




