נפש מצולקת

נפש מ צ ו ל ק ת


יפהייפיה בעלת עיניים ירוקות ושיער שטני.
פופולרית עד כדי כאב.
אהובה על כולם.
מתלבשת בסטייל.
זה מה שכתבתי על הדף שחילקה המורה. הכותרת:
"מה הזולת חושבים עליי?"
וכולם הסכימו איתי. ידעו שאני צודקת. אני הכי. הכי שבהכי.
זה היה יום רגיל. לא ידעתי שזה יהיה היום בו שארית חיי מגיעה לספירה לאחור.
רוח סתיו קרירה ונעימה נשבה בחוץ. אני כהרגלי ישבתי על הבמה וכולם מסביבי, מביטים עליי בהערצה וחולמים להיות כמוני.
אני, בעלת אלפי בגדי מותגים ויופי ייחודי, אקזוטי.
מעולם לא תיארתי לעצמי שיגיע היום בו אחלום להיות כל מישהי אחרת, כל אחת, רק לא עצמי.
הוא ניגש אליי בהפסקה השנייה, עם מבט נוצץ בעיניים. הוא התקדם לעברי וגופו המחוטב כאילו משך אליו בנות בלא קץ. היה נדמה כאילו אנו נמצאים לרגע בג'ונגל והוא, אהובי, הזכר היחיד, מעיף את כולם ובוחר רק בי. התרגשתי.
פעימות ליבי התרבו בקצב לא נורמלי. אבל שיחקתי את עצמי יבשה. שיחשוב שאני לא שמה.
המילים האלה, שהוא אמר לי, מהדהדות בראשי עד היום. למה הסכמתי.
למה התנגנה בפי המילה הארורה הזאת. "כן". למה?
אז הוא ניגש והוציא מפיו המושלם את המשפט הגורלי.
"מלי.. אמ.. רוצה אולי.. נו את יודעת.. לצאת איתי היום בערב?"
"המ..." התלבטתי. אך בפנים כבר ידעתי את התשובה.
כן! כן! כן! בטח שאני רוצה, מי לא תרצה?! אתה כאילו.. הבחור הכי חתיך בעולם. כולו!!!"
המילים האלו בערו בתוכי אך במקום זה הכרחתי את עצמי לומר לו..
"כן...למה לא?"
הוא עזב עם חצי חיוך מרוח על פניו. כנראה ציפה לתגובה נלהבת.
אילו רק היה יודע...
אז יצאנו בערב להסתובב קצת בתעשייה.
בהתחלה היה נחמד. אני, הוא, נדב וחברתו לינוי..
לא ידעתי לאן הולכים. גם לא שאלתי. לא רציתי להשמע "קלולס". כלומר, יצאתי לפני כן להרבה מקומות, שיחקתי אותה קולית בזמן שלא היה לי מושג לגבי כלום.
כולם חשבו שאני מבינה. ואולי בגלל העמדת הפנים המזוייפת הזאת כולם העריצו אותי כל כך. כי בפנים לא ידעתי כלום.
בזכות עצמי, זה בטח לא. לא בזכות עצמי.
אז בסופו של דבר, אחרי הסתובבויות רבות בכל העיר, הגענו למין מועדון כזה. בכניסה היה שלט ענק וזוהר
"bazra"
"בצרה". מועדון לבני 18 ומעלה. לא הבנתי איך הם רוצים להכנס לשם. אנחנו בסך הכל בני 16 וחצי. גם לא נראים מבוגרים מי יודע מה.
בתור הבנתי שהבדיקות פה ממש קפדניות. תעודות זהות. שומרים. סלקטורים.
התחלתי לפחד. עמדתי בסוף התור וחיכיתי שמישהו יאמר משהו. כל דבר. רק שידברו.
אחרי המתנה של 20 דקות בתור, כשסוף סוף הגענו לראשית התור, נדב החליט לפתוח את פיו. אחרי 20 דקות של דממת אלחוט, סוף סוף מישהו דיבר. הוקל לי.
התפלאתי שאהובי, אור, לא פתח את פיו במשך כל הזמן הזה, דווקא הוא. הדברן.
בכל אופן, נדב התחיל לדבר. חילק לכל אחד תפקידים. יותר נכון,
הודיע לנו על מה שהוא ולינוי הולכים לעשות. הוא ילך לסלקטור הראשון עם תעודת הזהות המזויפת שלו, בזמן שלינוי תלך "לדבר" עם הסלקטור השני. בזמן שהיא מסיחה את דעתו, אנחנו היינו אמורים להתגנב פנימה.
ואו.. זה היה מפחיד.
אבל הצלחנו. אנחנו בפנים.
בשביל זה כל המהומה?! מקום קטן עם מיליון אנשים שמשמיע מוזיקה בווליום כזה שלא ניתן לשמוע את עצמך חושב?
לא משנה. זה בטח "קול" אמרתי לעצמי.
כולם התקדמו לעבר הבר. הלכתי אחריהם. לא הייתי קשורה, אבל אחרי כל המאמץ הזה אין סיכוי שהייתי מוותרת על זה.
אור ונדב הזמינו לעצמם רדבול-וודקה.
הסתכלתי על לינוי, היא גם הזמינה. לא ידעתי מה לעשות.
נדב לקח את זה על עצמו וכסיכום הזמין 4 רדבול-וודקה. לא נורא. תמיד יש פעם ראשונה לשתות אלכוהול.
הברמן הגיש. כולם לקחו לגימה. בהתחלה נמנעתי.
אבל כשהתחילו להגיע המבטים התוהים, לקחתי לגימה, ועוד לגימה וגמרתי הכל.
כולם הופתעו.
הרגשתי סחרחורת.
הלכנו לעבר רחבת הריקודים. התחלנו לרקוד.
הרגשתי נורא. כמו סרדין בקופסת שימורים. כולם נדבקו אליי.
רקדתי בצפיפות. מלא בנים נדבקו אליי. התעצבנתי ועזבתי מייד לאחר הריקוד עם אור, שגם התנהג כמו רודף שמלות מוחלט..טוב תמיד ככה זה האחד הזה שתופסים ממנו...
ישבתי בבר. ישבתי בצד בלא ידיעה שזה מה שבעצם הציל לי את החיים.
לא יכולתי לזוז.
הסתובבתי אל המלצר וביקשתי עוד רדבול-וודקה, אולי זה יעורר אותי קצת, ייתן לי כנפיים.
מאז אני לא יודעת מה קרה, הכל נמחק.
אני רק זוכרת ששמעתי "בום" ענק.
פיצוץ אדיר. צרחות וצווחות מחרישות אוזניים.
הרגשתי את פניי צורבות וצורמות.צרחתי, לא יכולתי לקום. לא יכולתי לפקוח עיניי.
מישהו כנראה שמע אותי וניגש לעזרתי, הרגשתי שהוא הרים אותי ולקח אותי החוצה.
אוויר.
סוף סוף.
יחד עם האוויר הגיע רעש עצום של סירנות ואמהות צורחות. נבהלתי.
כנראה התעלפתי.
כשקמתי מצאתי את עצמי במקום ממוזג, על מיטה נוחה.
הלוואי שהכל היה חלום.
לא הצלחתי לפקוח עיניים. הם היו מכוסות בתחבושות.
צעקתי. נבהלתי.
לפתע הרגשתי יד חמימה נוגעת בי. זיהיתי. זאת אמא.
"מה קרה?" שאלתי בקול שמתחנן לבכות.
היא התחילה לדבר. סוף סוף.
"מתוקה שלי.. הו.." נשברה ועצרה לדקה.
"חמודה.. היה.. היה פיגוע במקום שבילית בו.
איך יכולת ללכת לשם. הרי את יודעת שלא הייתי מסכימה לך בחיים. למה לא קמת? למה לא זזת?!
את.. את.. נפגעת.."
היא עצרה ונשברה. הרגשתי שהיא לא יכולה יותר.
רציתי לבכות, הרגשתי שמשהו קרה. אבל לא ידעתי מה.לא הצלחתי לבכות. לא יצאו לי הדמעות.
לא יכולתי יותר להתאפק. צעקתי
"מה קרה?!?........מה..."
קול הדלת קטע אותי.
מישהו נכנס. קול זר ואפוף מבטא זר נכנס והורה לאמא לצאת מהחדר.
החזקתי את ידה לא רציתי שתעזוב. אבל היא נטשה.
הקול התחיל לדבר.
"תראי חמודה.. אין דרך עדינה לומר את זה..
במקום שהיית.. כמה ילדים הסיחו את דעת השומרים ומחבל מתאבד נכנס..
בסופו של דבר את היית במקום. הפיצוץ היה אדיר כל כך.
האש. היא פגעה לך בפנים.
בפנים היפות שלך.
ניסינו הכל. עברת השתלות עור חמורות מאוד בפנים. אבל זה לא יעזור.
את תשארי מצולקת.
אני.. אני מצטערת."
התחננתי לבכות. לא הצלחתי.
סיפרו לי שהתעלפתי. אני לא זוכרת כלום.
הכל הלך. הכל.
השער הבלונדיני, העיניים הירוקות. החיים.
לפתע לא הייתה משמעות לכלום. רק כאב.
רציתי למות.
מאז אני מרגישה כאילו אני מעולפת כל החיים.
לא זוכרת כלום.
עברו כבר 10 שנים מאז אותו היום.
ובדיעבד זוכרת, שזה היה הלילה האחרון של חיי.
איבדתי הכל באותו הלילה.
השיער הבלונדיני והעיניים הירוקות שהלכו להם עם השריפה והותירו אחריהם פנים מצולקות ונפש פצועה לעד.
פופולריות שהפכה לסלידה בראות כולם את פניי הצולקות.
אהבה שהפכה ללעג בפי כולם.
לבוש שהלך פרח לו עם יכולתי לראות והוחלף עם הזמן בבגדים צנועים.
יותר מכל זה, הלכו לי חיי.
באותו הערב גזל לי אהובי, אור, הכל.
והוא, האהבה הגדולה בחיי עזב אותי לטובת חיי נצח בגן עדן.
הכל איבדתי. ובפנים הכל מרגיש כמו לפני 10 שנים.
יפה.
מיוחדת.
לא?


בננות בבקשה תגיבו...
אוהבתכם
לימוש😊