תמימות..

איך התאכזבתי כשגיליתי שככה פגעתי בך..
התאכזבתי כשהבנתי שפגעתי באותו בן אדם שלימד אותי כל כך הרבה דברים על עצמי, על מי שאני, ועל מה שאני רוצה כרגע בכללץ
איך הייתי כה עיוורת וויתרתי עלייך בכזאת קלות- בשבילו.
איך חשבתי שהוא היה אהבה- כשאתה בעצם היית הדבר האמיתי היחיד.
וכששמתי לב אתה כבר היית אותו אחד שהפכת להיות חירש.
לא רצית לשמוע ממני, לא רצית להבין ואפילו לא לתת לי הזדנות נוספת.
איך אני פתאום שכחתי מה זה תמימות. אני . אותה ילדה תמימה שעולמה בצבע ורוד. אני, שהתכונה שלי היה הטהור שבי. עצם העובדה שהעולם המזוהם לא נגע בי- ועדיין הייתי תמימה.
עד שאני בעצמי, פגעתי בך ילד. ולא רק אני הפסקתי להיות תמימה, אלא גם אתה.
כמה שאני מצטערת. כמה שאני מפגרת.
ואתמול. אתמול ראיתי אותך.
ראיתי אותך אחרי חודשיים שסירבת לראות אותי. אחרי חודשים של שקט בהם לא דיברנו כלל. אחרי חודשים שאני בחייך מתתי.
זה לא היה אמור לקרות. אני נפשית ל הייתי מוכנה.
איך באותו רגע דיברתי עם חברה ואז פתאום ראיתי אותך. "זה לא יכול להיות" חשבתי לעצמי ופתחתי טוב את עיניי.
ואז גיליתי שכניראה גם אתה חשבת את אותו הדבר כשהסתובבתי לבדוק שאכן זאת אני.
ליבי פתאום הפסיק לפאום. כאב לי טיפה.
ולא הפסקתי לחשוב.
הלכת, אבל לא מראשי.
סיפרו לי שראו אותך עם איזו אחת. מחבק אותה. מחבק אותה כמו שהיית מחבק אותי.
זלגה דימעה בודדה כששמתי לב שאני הייתי אמורה להיות זאת שבין זרועותך.
ישבתי בבית.
לבדי חושבת. לא הייתי מוכנה . לא רציתי לוותר עלייך ככה. חשבתי שזה אולי סימן מה'. שאולי הוא עשה זאת בכוונה ושם אותך בדרכי כדי לעורר אותי מחלומי.
ואז נסעתי אלייך. לפעם הראשונה. כמה פעמים הזמנת אותי ואני סירבתי. כי זה היה רחוק, כי לא היה לי איך להגיע וכו'. ואיך פתאום ברגע הכי לא מתאים החלטתי שאני לא מוותרת..
התקשרתי לבן, חבר טוב שלך, וידיד שלי. ביקשתי ממנו שיקח אותי אלייך. עליתי על טרמפ לפעם הראשונה. הגעתי למושב.
התרגשתי. התחלתי לרעוד.
בן התקשר אלייך ואמר לך שהוא מחכה לך במקום של תמיד כשהוא לקח אותי אל אותו מקום.
גן שעשועים נטוש יפייפיה. קצת עצים ופרחים ואגם בריקע. התחאבתי מאחורי העץ וראיתי אותך יושב לך שמה על ספסל. מחכה. מחכה לבן ולא עובר לך בראש את מי עוד שנייה תפגוש.
התקדמתי אלייך צעד צעד. כל שנייה נראתה לי כמו נצח. פחדתי כל כך. ידעתי שבעצם לא מגיע לי שאפילו תשמע אותי אבל עדיין רציתי לנסות.
עמדתי לידך. הסתכלתי עליי. היית המום, לא ציפית לזה. האמת היא שגם אני לא.
קמת, והתחלת ללכת. לחזור לביתך.
דמעות בעיני. איך האהבה הפכה לבוז ולהשפלה.
"חכה שנייה" הצלחתי להוציא מפי.
הסתובבת לאט וראית אותי בוכה. לפעם הראשונה. ראיתי שלמרות שעמדה הקרה שלך כאב לך לראות אותי ככה. שבורה ובוכה.
ולפעם הראשונה נתתי לי להסביר לך את כל מה שקרה וכמה שאני מצטערת. לפעם הראשונה, שמעת את כל מילה, וניסית להבין.
"אני יודעת שעכשיו אתה עם מישהי אחרת, ואני מאחלת לך רק טוב. אבל רציתי שתדע את האמת."
שניות ספורות של שקט היו. ואצלי רק דמעות זלגו.
לפתע גיליתי שאתה מייבש לי את הדמעות.
ואז חיבקת אותי חזק.
כמה שהייתי צריכה את החיבוק הזה. ואף פעם לא הרגשתי אותו ככה. כל כך עצום וכל כך יפה. לאחר חודשיים בלי מגע ידיך.
"אני מצטער, אבל אני איתה עכשיו"
מה ציפיתי מעצמי כרגע. הרי ידעתי שהם היו ביחד. מי אני שאפריד בינהם.
"זה בסדר אמרתי" התתקתי וקמתי התחלתי לצעוד .
"חכיי נו"
הסתובבתי אליו "מה שאמרתי לך זה רק כדי שתדע. זה ללא כל כוונה. אני מקווה שתהיה מאושר איתה. אבל אני לא רוצה שתשמור לי טינה בליבך.."
סימתי את מילוןתיי והמשכתי ללכת.
בכיתי כל כך. הרגשתי איך שהוא הסתכל עליי הולכת. הפעם סופית. ידעתי שמכאן אן דרך חזרה או מקום לכל אשליה.
שמעתי אותו רץ. ואז את נשמותיו בצווארי.
" את אוהבת אותי?"
הסתובבתי אליו. הסתכלתי אליו. ופרצתי בבכי.
"למה אתה עושה לי את זה?!@"
"תעני לי!"
"אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך.. וכמה שבזמן הזה ניסיתי לשכוח.. לא יכולתי. ואתמול, אתמול הכול התפרץ בבום אחד שראיתי אותך. אבל זה לא משנה. מה שאני מ רגישה. אמרתי לך שאני מחלת לך רק טוב. עכשיו תן לי ללכת."
הסתובבתי, עדיין דמעות.
ואז שמעתי משהו. משהו שכל כך לא ציפיתי לו.
"אני אוהב אותך גם"
צמרמורת עברה בכל גופי.
קפאתי במקום.
הסתובבתי.
הבטתי בו. אותו ילד תמים שבו התאהבתי. אותו ילד יפה שכל כך אהבתי.
לא האמנתי למה ששמעת באותו רגע.
"מה?!"
הוא נשאר בשקט ורק התקרב יותר ויותר.
"ומה איתה?"
"אני לא באמת איתה."
"אבל ראו אותך!"
"מחבק אותה?! היא כמו אחותי.. אבל את.. את אהובתי.."
הוא ייבש לי דימעה דימעה.
שניות של שקט בהם רק הבטנו זה בזה.
שלמות פשוט.
ואז התנשקנו.
נשיקה שבחיים שלי לא אשכח.
כי היא סימלה את ההתחלה החדשה שלי. הפעם לא לבד אלא איתו. את ההתחלה של הדרך בה שוב פעם חזרתי להיות תמימה, ולעולם לא פגעתי בו שוב פעם.
הוא נישק אותי בטירוף, כמו שבחיים שלי לא נישקו אותי. הוא אהב אותי כמו שאהבתי אותו, כמו שבחיים שלי לא חשבתי שבן אדם מסוגל.
ואז כל התמימות חחזרה לחיינו.

גרררררררררררררררררררררררר סתם מעפן