"דני, אני כל כך מצטערת.." אמרתי מלאת דמעות..
"..אני כל כך, כל כך מצטערת" המשכתי לייבב..
ומחיתי את הדמעות שלא הפסיקו לרדת מעיניי הבוכיות..
"מה קרה? דברי אליי.. שתפי אותי" דניאל אמרה בדאגה והחזיקה את ידיי הרועדות..
"אנחנו לא יכולות לעשות את זה.. פשוט לא יכולות..
זה סותר את כל מה שחונכתי וגדלתי עליו.. איך אוכל לספר להורים שלי עלייך..?
איך אוכל להתוודות בפני העולם שאני אוהבת בת?..
שאני לסבית? איך אוכל..? אני מצטערת דני... מצטערת.."
אמרתי ונשענתי על הקיר מתפתלת לאט על הרצפה..
ומחזיקה את שיערות ראשי בחוזקה.. "אני משתגעת דני" אמרתי לה ולא הפסקתי לבכות..
"אל תבכי אהובה שלי, יהיה בסדר.. אנחנו נעבור גם את זה.. את תראי.
אני איתך.. איתך תמיד.. תאמיני בי והכל יהיה בסדר" היא ניסתה לעודד אותי..
"דני הלוואי ואמונה הייתה מספיקה.. אך לא כך העולם בנוי..
העולם מושתת על ערכים של צדק וכבוד..
'כבד את אביך ואת אימך' כתוב בעשרת הדיברות..
במעשיי הספקתי להפר את אמונותיהם כבר מזמן.."
המשכתי לשכנע את עצמי שהקשר בנינו חייב להיפסק..
"אנחנו צריכות להראות לעולם שאנחנו יכולות לנצח אותו..
שהאהבה.. האהבה תנצח הכל!..
אסור לנו להיכנע לרצונותיהם של האחרים.." היא אמרה והחלה לבכות...
"אל תבכי..בבקשה לא" אמרתי והתקרבתי אליה..
מלטפת את לחייה ומתבוננת בעיניה המדהימות..
"אח.. כמה שאני אוהבת אותך" היא אמרה לי והתקרבה לפי..
"בבקשה לא. אסור לנו דני.. פשוט אסור" אמרתי והתרחקתי מעט הצידה..
"כמה רע הוא העולם, כמה רע... אהובתי לא נוכל לחיות כך יותר.." המשכתי להגיד..
"בבקשה ממך תאמיני, תאמיני שנוכל לנצח הכל.." היא אמרה..
אך ידעתי כמה שזה בלתי אפשרי..
כמה אי אפשר לנצח את כל המוסכמות החברתיות שעל פיהם אנו חיים..
"תאמיני.." היא לחשה לי..




