לא מסוגלת לשכוח, לא מסוגלת להבין, לא מסוגלת להרגיש.
נזכרת במבט הרך שראיתי בפעם הראשונה, את העיניים שנצצו בקור החורפי.
קסמים, כוכבים, הכול קסום, הייתי נסיכה אשר מתהלכת אליך.
זוכרת כשבאת אליי חיבקת אותי חיבוק רך אך כל כך חזק.
חיבוק כמו שבחיים אף אחד לא חיבק.
מצד אחד זהו היה סתם חיבוק ידידותי,
אך מצד שני זהו היה חיבוק שגרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים.
הזמן עבר, אך הזיכרון נותר,
תמיד הרגיש הבן אדם הכי מוגן בין זרועותייך.
ההרגשה, החרדה הזאת, הפחד, הורגות אותי מייאוש.
אך אוכל לחיות, להתקיים, כשאתה לא לצידי...
הסיוטים, הדברים שקורים מסביבי,
הורגים את כול התקווה.
הראש מתחיל לחשוב, לחזור לעבר,
הנני מתעופפת בין פרטי הזיכרון.
יושבת כאן, כותבת, מוציאה הכול, דמעות בעניי.
איך זה אפשרי שנשארתי בן אדם בלי אף טיפת כוח.
נזכרת בעבר את כול מה שעברנו.
איך שסבלו הכריות את דמעתנו.
איך שצרב הלב מאהבה.
איך שהגעגועים הכו במקום רגיש-לבנו.
ולא ניתן לנשום מרוב האהבה.
כול יום קמה עם מטרה מסויימת.
והיא מתפוצצת בפרצוף.
מנסה להישאר חזקה ולהמשיך.
החיים הרי יפים.
אבל גם עם כבר יש לי כוח.
הדבר הכי קטן הוא נעלם.
הדבר היחיד שישאיר אותי מחוזקת.
לחבק אותך ולהרגיש אותך בין זרועותיי.
מפחדת לטעות וללמוד מהטעות.
לא רוצה לטעות רוצה לחיות.
תמיד.
איתך.




