כשהכרתי אותך חשבתי שזה היה סתם...
לא ידעתי שיהיה משהו מסוים.
זה היה כל כך פתאומי
והייתי בטוחה שזה לא אפשרי...
אם הזמן הכרתי אותך יותר..
לעט לעט בלי לוותר...
ואז הראת לי משהו, כאילו באמת...
זה היה ממש רגע מהפנט..
אבל אני טיפשה לא יודעת לשמור על דברים
אני מאבדת אותם בלי בעיות ברגעים
ואחר כך כרגיל אני סתם עצובה..
ואז כל העצב החרא הזה שוב אלי בא..
אתה יודע חשבתי שזה יעבור לי מהר,
סתם קטע של הדלקות, זה בסדר.
אבל לא... רק חשבתי ככה זה לא היה נכון,
התפח לי משהו בלב איפה ההגיון?
למה לא התרחקתי באמת כמו שתכננתי?
ולמה בך להביט המשכתי?!
ולמה ממך לא התרחקתי?!?!... אני ישאל מצידי זאת שוב ושוב.
ולמה אני שואלת כל כך הרבה שאלות
הרי אני יודעת את כל התשובות!!!
אבל אני סתם עכשיו יושבת פה וסובלת
וכותבת אליך בלי שתקרא מה אני חושבת.
אבל זה רק כדי לפרוק מהלב, הרי בינינו אין סיכוי...
אני ואתה זה מבוי סתום.
ואת התקווה כבר ממזמן אבדתי
אני כל פעם אוספת אותה מחדש והיא שוב נעלמת לי...
אבלל דיי מתי אני ישכח אותך תגיד?
אני בכלל לא יודעת עם אני אוהבת אותך, זה די מצחיק..
אבל כואבבבב לייי כואב ליי לראות אותך מדבר עם אחרת..
טוב די אני סתם ממך סובלת!
אנשיםםם סתם פרקתי לא חייבים להגיב לי




