הילדה הקטנה שליבה פסק לפעום מקיפאון.

שוב אני פה למעלה.
מחכה לך. קר. מחבקת אליי את הברכיים ויושבת בקצה החלון כששום דבר לא מפריד ביני לבין התהום למטה.
הבטתי מטה בפינה הקבועה שלך.
דמיינתי שוב את הלילה הקודם.
איך אתה רץ ואחרייך - היא.
"בואי" צעקת, הדבר היחיד ששמעתי חוץ מהצחוק שלה. אתה לא צחקת, אתה חייכת.
בטח שתחייך, יש לך סיבה.
נחתתם על המזרון הקרוע כשאתה מעלייה, ראיתי רק את הגב שלך, את הגב שלך...
שיערה פרוע על המזרון, אתה שואף אותו אלייך. חוקק אותו ואת הריח שלה בזיכרון.
אבל לא באמת, נכון? אתה סתם עושה את עצמך.
תפסת בידייה מעל ראשה כמין כבילה. אתה השולט עכשיו, והיא, היא רק צוחקת. היא נהנת. היא מאושרת שהיא איתך.
אני לא רואה טוב ממרחק, הכל מעורפל. גם הרוח שורפת לי בעיניים. קר לי, קר לי כל-כך.
הידיים והלב קופאים באיטיות. אתם מתנשקים. הקור שובר אותי והדמעה שצצה הרגשתי אותה נסדקת וקופאת לנצח.
שוב היא צוחקת. כל-כך שקט. רק רעש חלוף המכוניות והצחוק שלה.
בשכונה נטושה אתה לוקח נערה נטושה והופך אותה למאושרת.
נסיך. אתה נסיך אני מודה.
בזה שברחת איתה הפכת אותה לנסיכה. נסיכה קטנה ומאושרת שם למטה.
שוב היא צוחקת, חייכתי.
עוד דמעה צצה, נסדקה וקפאה לנצח כמו הקודמת.
הגוף שלה הופך להיות שלך, היא נותנת לך אותו. זה היא רוצה.
ירדת למטה, כל גופה נושק בשפתייך החמות.
ידייך מסיירות על גופה, והיא, היא רק צוחקת. היא נהנת. היא מאושרת שהיא איתך.
אתה מלטף אותה, מלטף אותה כמו שהיא רצתה. ליטוף של אבא לפני השינה, ליטוף אוהב.
מה הייתי עושה כדי להתחלף בה ולהיות הנחשקת, הנאהבת. החמה והצוחקת.
אני אוהבת אותך
למרות שאני לא מכירה.
אני אוהבת.
אחרי הגניחות שניכם שוכבים באפלה כשפניכם לקראת השמיים, לקראת הכוכבים.
את כל חלומותייה אתה הגשמת לה, את כל משאלותייה.
נערה קטנה. אפילו לא נערה, עדיין ילדה.
אני לא רואה את פנייה, אלא רק דמות. דמות קטנה בחושך מוטלת לצידך.
ראיתי את ידה מגששת כדי למצוא את שלך.
ילדה שרצתה לגעת בכוכב. ונחש מה, היא הצליחה.
בשבילך זה לא יותר מאשר הצגה.
אני כועסת עלייך
למרות שאני לא מכירה.
אני כועסת.
אור הלבנה קרב, כבר חלף על הפח הסמוך בדרך אליכם. עכשיו אוכל לראות את פנייך. את פני הילדה הקטנה.
עוד מעט הוא בא, הוא יחשוף אותכם.
הוא כבר על רגלה של הילדה הקטנה, רגל זוהרת ולבנה.
רגל חשופה.
אני שונאת אותך
למרות שאני לא מכירה.
אני שונאת.
היא אחת מיני רבות שאתה מביא לילה לילה אל הפינה הקבועה שלך. אל המיזרון הקרוע.
ילדה נטושה בשכונה נטושה, עשית אותה מאושרת כמו את כולן.
גרמת לה לגעת בכוכב כמו שהרבה כמוה כבר הספיקו לגעת ולצנוח חזרה אל הקרקע כאבן קרה.
אור הלבנה חשף את רגלה החשופה כמו את רגלן של הרבה אחרות שהיו פה בעבר.
בכולן אני צפיתי... פה, מלמעלה.
"בואי" נשמעה צעקה , הדבר היחיד שנשמע חוץ מהצחוק שלה. אתה לא צוחק, אתה מחייך.
כמו תמיד.
בטח שתחייך, יש לך סיבה.
אתה נוחת מעלייה על המזרון הקרוע. אני רואה את הגב שלך. את הגב שלך...
כמו תמיד.
שיערה פרוע על המזרון, אתה שואף אותו אלייך. חוקק אותו ואת הריח שלה בזיכרון.
כמו תמיד.
אבל לא באמת, נכון? אתה סתם עושה את עצמך.
כמו תמיד.
שוב ליבי החל לפעום בחוזקה כמו בכל הפעמים האחרות שצפיתי בך איתן מפה, מלמעלה.
הרטיבות בפי, הצימאון נבלע חרש. עיניי צופות, הן לא רוצות להיעצם. אבל הלב אומר אחרת.
ומי אני שאתכחש לרגש בלב?
שוב הגניחות. שוב שניכם פרושים בתור דמויות מטושטשות ואפלוליות בחושך.
ידה מגששת אחר ידך, לאחוז בה.
הפעם אתה צוחק.
מדוע אתה צוחק?
מה עשתה הילדה שגרמה לך לזאת?
ושוב אור הלבנה קרב, חולף על הפח הסמוך בדרך אליכם. עכשיו אוכל לראות את פנייך. את פני הילדה הקטנה.
עוד מעט הוא בא, הוא יחשוף אותכם.
הוא כבר על רגלה של הילדה הקטנה, רגל זוהרת ולבנה.
רגל חשופה.
אני שונאת אותך
למרות שאני לא מכירה.
אני שונאת.
אבל הפעם, לא כמו פעמים אחרות - הלבנה ממשיכה להטיל את האור ולהתקדם הלאה...
שתי רגליים לבנות קטנות וזהורות כבר חשופות, עכשיו נותרו רגלייך.
מדוע אני לא רואה את רגלייך?
האור ממשיך עוד ועוד, אבל רגלייך לא שם.
הוא עולה, אם לא אדע מי אתה לפחות אדע את מראה הנערה.
גוף קטן לבן זוהר וחשוף שם על המזרון הקרוע, לבד.
אתה עדיין לא שם, מתי תופיע? היכן אתה?
האור ממשיך לנוע. שיערה של הנערה הוא שחור. חייכתי.
ממש כשיערי שלי.
האור חושף באיטיות את פנייה, פנייה הלבנות הזוהרות והמחייכות.
עינייה תכולות. חייכתי.
ממש כעיניי שלי.
לפתע נצבט הלב.
דמעות רבות עכשיו צצו נסדקו וקפאו לעד.
קר. כואב.
כעת אני רואה את הנערה. לא אותך, אתה לא שם.
אני רואה אותה, שוכבת מחייכת כשפנייה לקראת השמיים.
ניצוץ עינייה מחזיר את אור הלבנה ומאיר את ליבי בכאב.
גופה פרוש מותש על המיזרון. גוף אוהב.
נערה קטנה. אפילו לא נערה, עדיין ילדה
הלב נסדק וקופא, כמו הדמעות.
הילדה זו... אני .






הפכת אותי לעיוורת עם השנים.
כעת אני מאושרת רק מלדמיין אותך
לדמיין אותך כשאתה למטה ואני למעלה.
בשמיים.
משגיחה עלייך ועל הנערות האחרות.
תמיד תהיה נסיך בשבילי, דע.
אני שונאת אותך אבל גם אוהבת.
גם כועסת וגם מבולבלת.
כאובה ובאותו הזמן גם מאושרת.
הילדה הקטנה שליבה פסק לפעום מקיפאון.