מתוקות ההמשך לא ארוך במיוחד, ואני מצטערת כי אין לי ממש זמן..
ולא רציתי לבאס ולתת לכן להמתין כל כך הרבה, ולכן פירסמתי אותו כמו שהוא..
אוהבת אתכן המון, ואני יפצה.. חח.. באמת שכן.. 😊
בוקר למחרת קמתי הפוכה לגמרי מהמיטה,
העייפות לא הפסיקה להציק לי והשפיעה על אופן תפקודי במשך כל הבוקר..
מתחת לעיניי היו שקיות רציניות והייתי חיוורת לגמרי..
לא הלכתי לבית ספר, שיקרתי לאימי שאני ילך ושאין לה מה לדאוג..
אבל הלכתי למקום הרבה יותר חשוב, הלכתי לתמיר..
הוא שכב במיטה מדוכא לחלוטין מהבשורה שלא מזמן התגלתה בפניו..
מור לא הייתה אצלו, בדיוק קפצה למכולת כדי להביא מעט מצרכים שאזלו..
ישבתי לצידו על המיטה, בלי לדבר יותר מידיי.. רק התיישבתי והתבוננתי..
התבוננתי באהבה שלי.. בקסם שכל כך קיוויתי שלא יתפוגג לי בין הידיים..
"תודה שבאת" הוא אמר לי בחיוך, וחייכתי אליו חזרה שעיניי דומעות..
עמדתי לפרוץ בבכי, כאב לי לראות אותו ככה.. אבל לא יכולתי לעשות דבר..
רק להיות שם לצידו ברגעים הקשים..
"אני אוהבת אותך..אל תשכח" אמרתי וליטפתי את פניו..
"גם אני..." הוא אמר וחייכנו אחד לשני.. "יהיה בסדר תמירי..
תלך לטיפולים, תבטיח לי שתלך" התחננתי בפניו..
"אין טעם" הוא אמר פסימי לחלוטין..
"יש טעם!.. תמיד יש תקווה לטוב.. אל תאבד את התקווה תמיר.. תאמין.."
ביקשתי ממנו.. "לא יודע, אני יחשוב על זה" הוא אמר וניסה להתחמק מהנושא..
"תחשוב מהר תמיר, לפני שיהיה מאוחר מידי"
אמרתי לו וראיתי את הבעת פניו הלחוצה.. "אל תפחד" לחשתי.. והוא רק חייך..
ניסה לשמור על השפיות.. אך לשווא..
"חזרתי..מה שלומך?" מור אמרה וסידרה את המצרכים במטבח..
"הו! היי דניאל לא ראיתי שאת כאן.. מה שלומך?" היא שאלה בנחמדות..
"טוב..תודה..ואת?" שאלתי אותה.. "בסדר..רק קצת עייפה" היא אמרה ..
"כנל" השבתי וחייכנו אחת לשנייה.. המשכתי לשבת לצידו ומור גם כן..
יושבות ולא מדברות.. רק שותקות ומתבוננות בו..הוא נרדם..
"אני לא יודעת מה אני יעשה אם יקרה לו משהו"
אמרתי למור ומחיתי את הדמעות מעיניי.. "אל תדאגי..לא יקרה דבר. הוא יעבור את זה"
היא ניסתה לעודד אותי.. "אל תמכרי לי בולשיט..שתינו יודעות שקשה לצאת מזה"
אמרתי לה בייאוש.. "לא לאבד את התקווה!" היא צעקה עליי..
וראיתי שהיא מנסה לשכנע את עצמה .. היא פחדה מעתידו של תמיר..
פחדה בדיוק כמוני...




