לעד נישאר שני קווים מקבילים

כן מכירה אותך, לא מכירה אותך
אני מבולבלת.
חסרים לי כה הרבה חלקים לפאזל של התמונה השלמה שלך.
אבל אתה, אתה תמיד תחביא את החלק האחרון, את הסוד שלך..
כך שבעצם לעולם לא אראה אותך בשלמותך, לעולם לא אגע בכולך,
לעולם לא תהיה שלי ואני מעולם לא הייתי שלך.


זוכרת את היום בו אמרתי לך שלוש מילים בעלות חשיבות רבה.
הורדתי בפנייך את כל החומות שהגנו עליי
את כל הנשק שיכלתי להתנגד לך בו
מסרתי לך אותי, אותי ואת הלב שלי.
חשופה עמדתי בפנייך,
ואתה?




לוחצת על pause בסרט שרץ כבר 10 חודשים
מחזירה את התמונות אחורה, מנסה להבין אותך...
והכי חשוב, מנסה להבין את עצמי.
מחפשת: אולי זו צורת הכתיבה שלך? הלילות השלמים שבילינו שנינו בצמוד למסך מחייכים מכל מילה שנייה שנכתבת.
אבל אני בטוחה שעשית זאת עם כל בחורה - זה הסגנון שלך.
אולי פשוט האמנתי שצמד הכינויים - "מלאכית" ו-"פושעת קטנה" נשמרו בשיחותייך רק לי ולא נאמרו לאף אחת אחרת.
כל השאר היה דבר סתמי בשבילך, לקרוא למישהי "נשמה יפה" ולהחמיא למישהי אחרת על החיוך שלה זה דבר חסר ערך עבורך. לכתוב לה "התגעגעתי" האצבעות שלך לא עצרו לפני שהן רשמו זאת.
הכתיבה שלך חדרה לי ללב. טיפשה. בשבילך זה היה פשוט לכתוב לעוד ידידה...



ממשיכה להריץ את הסרט - ואני ממשיכה לחפש.
נפגשנו.
גרמת לי לחייך ולצחוק גם כשלא ישבתי על הכיסא מול המחשב, גרמת לי לחייך ולצחוק כשישבתי על ברכייך.
כשישבנו שנינו על החול מחובקים.
אך גם אז הייתה מין נטישה, כל בחורה שנייה שעברה הכרת.
חצי מזמנך היה איתן ולא איתי, התבודדת איתן למשך שעות, ואני, אני העברתי עלייך בראש מחשבות שחורות.
אבל תמיד חזרת, חזרת אחורה אליי והצחוק שב להישמע.
אבל זה לא מפניי שרצית אותי, היית אדם אכפתי - זה הסגנון שלך.
אם היית באמת אדם אחר היית מסיים את הקשר, מזמן.
וזה מפני שהכרת את הכאב הזה שלי, ונשארת הודות למצפון שלך, והכל בזכות הסגנון שלך.
לא בזכותי...


הסרט ממשיך לרוץ ואני ממשיכה לצפות בו בזהירות.
עדיין מחפשת, מחפשת להבין את עצמי.
זוכר את אותו חיבוק? אות חיבוק לאחר הצעקות?
"צאי לי מהחיים!" אתה צרחת
בפעם הראשונה הבנתי עד כמה אני אוהבת אותך.
רק משמע המילים הללו והגירוש הזה עלו בי דמעות של צער, צער עליי.
הרי איך אוכל להמשיך אם אני לא אהיה בחייך ואתה לא בחיי?
אבל שוב, זה אתה... זה פשוט הסגנון שלך -
לבסוף חיבקת אותי, אתה לא יכול לראות צער, אתה לא יכול לספוג את מראה הדמעות מעינייה של נערה.


הסרט ממשיך לרוץ ועיניי ממשיכות לעקוב.
אנחנו אצלך. במיטה שלך.
אולי בגלל אותן הפעמים שהכנסת אותי לישון לצידך? למרות שאני אצטרך את כל האצבעות בידיים וברגליים כדי לספור את כל הבחורות ש"ביקרו" בה.
אבל אני בטוחה שחמש אצבעות יספיקו כדי לספור את כל הבחורות שבאמת ישנו שם איתך, לצידך
וזה כי זה אתה, זה הסגנון שלך.
אני שמחה שאני כלולה באותן החמש האצבעות שמספיקות.
אבל האם באמת רצית להביט בי שוכבת שם לצידך וללחוש מלאכית?
או זה שוב כי זה המצפון אמר? כי אני ניגנתי לך עליו וביקשתי בדמעות?


לא נשאר עוד הרבה מן הסרט
ואני מתחילה לאבד תקווה, אני לא מוצאת.
אך אז, כן אז -
בפרידה שלנו.
מתחילה להבין שמעולם לא היה שם משהו במיוחד עבורי.. בשבילי... בגללי.. הייתי עוד אחת... אבל אחת מיוחדת שהסכימה להשאר בגלל אמונה טיפשית שמשהו ממה שקורה שם קשור אליה.. ולא רק אלייך.
הגעגועים היו רק שלי, והאהבה הייתה רק שלי, והחלומות היו רק שלי, והפחד היה רק שלי, והכאב עכשיו הוא אך ורק שלי.
כי הסגנון שלך, הסגנון הזה שהוא רק שלך...
בגללו...
אתה עזבת.



שני קווים מקבילים זה לא רק שפה במקצוע חשבון כדי לפתור תרגיל,
זה גם אני ואתה, אני ואתה קווים מקבילים שלא נפגשים לעולם גם לא ניפגש.
לעולם תמשיך להחזיק בחלק החסר...הסוד שלך.
כן מכירה אותך, לא מכירה אותך
מבולבלת...
אבל תהיה בטוח,
אני אוהבת.