הצלצול להפסקה הגדולה ניגן באוזניי, אספתי את הדברים שלי, מתאפק שלא לבכות,
והלכתי שם לקיוסק, ישבתי בשולחן הכי רחוק, רציתי לחשוב קצת עם עצמי,
על כל מה שעבר עליי, על איך שהיא עזבה אותי..
הדמעות ירדו מעיניי, לא שלטתי יותר בזה, אהבתי אותה בכל ליבי,
והיא רק שיחקה בי, היא הייתה הראשונה שבאמת אהבתי,
היא רק הוכיחה לי איך שהגלגל מסתובב, הרי פעם אני זה שבכולן פגעתי,
נשבע לכם כל כך כאב לי...
החום הפך לקור, האור לחושך, השמיים הפכו לאפורים, הרגשתי איך זה לאבד
את אהובתי, היא הייתה כ"כ קרובה אך כ"כ רחוקה,
כבר ימים רבים עברו מאז, אבל היא עדיין לא יצאה ממחשבותיי,
היא עכשיו עם אחר, שפעם קרא לעצמו חבר,
אני שבור, והיא צוחקת, אני צוחק והיא לרצינית הופכת,
"אפשר לשבת" הופיעה לפתאום נערה והפסיקה את מחשבותיי
בשערה היו קלועות שתי צמות, והיה לי מן כובע כזה, שערה היה בהיר
ועינייה היה כחולות,
לא עניתי, הייתי כמהופנט,היה לה מבט כזה שלא ראיתי עוד מעולם,
היא התיישבה, אינה חכיתה לאותה תשובה,
עיניי הדומעות, הביט בה,
"הכל בסדר?!" שאלה כאילו מכירה אותי מאז ומעולם,
מצאתי את עצמי מספר לה הכל, כל מה שקרה,
"וואי אני מצטער שנפלתי עלייך עם זה אני לא יודע מה קרה לי, אנחנו אפילו לא מכירים" הופתעתי
"ירדן, נעים מאוד" וחייכה
"ליאור" השבתי המום מעט עוד ממה שהיה.
"יהיה טוב" אמרה לאחר כמה שניות ושברה את השתיקה,
המביכה שהשתוררה..
שתקתי,
רק הבטתי,
אני חושב ששנית התאהבתי,
מאז אנחנו יחד,
בשנייה מצאתי את המלאך שלי.
סוף זה בעצם רק התחלה חדשה =]




