תמיד החברות הכי טובות, תמיד ביחד.. בטוב וברע..
שום דבר בניהן לא יכול להפריד..
כל יום זו בחברת זו היו נהנות..
"החיים יפים".. "החיים מושלמים.." נהגו לומר לכל העובר בדרכן.. היו אופטימיות,
תמיד חשבו על חצי הכוס המלאה.. תמיד ראו בכל דבר רע משהו טוב, משהו חיובי..
'האם זה באמת ככה?! האם באמת הכל לטובה..' חשבה ספיר ביום גשום.. ישבה לבדה בחדרה..
מכורבלת במיטתה עם הפוך.. מכווצת בתוך עצמה.. הדמעות מעייניה היפות, עיניה הירוקות שלעולם
לא ידעו כל צער.. עכשיו דמעות רבות זולגות מהן, דמעות שלא פוסקות..
'למה העולם כזה אכזרי..?למה החיים באמת לא מושלמים!? האם הם היו פעם מושלמים..?!'
עלו בראשה המון שאלות, שעליהן לאף אחד לא היה תשובה.. לאחר מחשבות רבות נרדמה..
"ספירי.. תקומי בובה שלי.." אמר עומר, חבר של ספיר.. החבר המושלם תמיד ראתה בו..
ואכן עד היום היא חושבת ככה.. תמיד דאג לה, שמר עליה.. אף פעם לא פגע בה.. ולעולם גם לא יפגע,
בזאת ספיר הייתה בטוחה..!!
עומר הסיט את הווילונות בחדר, והשמש נכנסה, האירה את החדר, סנוורה את ספיר..
"היא לא הייתה רוצה שככה תהיי.." אמר וליטף את ראשה.. "היא הייתה רוצה שתמשיכי הלאה..
שתיהני בחיים..הרי החיים מושלמים לא?!"
"כבר לא.." ענתה ספיר, כבר לא אופטימית הייתה.. הבועה הורודה שהייתה סביבה התנפצה,
עכשיו ספיר בעולם האמיתי.. לבדה, בלי חברתה הטובה- שיר.. שיר כבר לא בין החיים..
שיר שהייתה כמו המלאכית של ספיר, עודדה אותה במצבים הקשים, שמחה בימים המאושרים בחייה..
תמיד כשנכנסה למקום כלשהו האירה אותו, האירה אותו בחיוכה המדהים..
ובעיניה הבהירות והיפות.. שיר, עכשיו מלאכית של כולם..
וספיר!? ספיר נותרה לבדה בעולם החיים, בעולם האכזרי.. בעולם שהיה עד לפני יום מושלם,
כולו ורוד ויפה.. ספיר לא ידעה לאן לפנות, לא ידעה איך להמשיך את חייה..
איך להמשיך לחיות ללא חברתה, ללא אחותה בנפש.. אילו יכלה להיות איתה עוד 5 דקות נוספות..
5 דקות היו מספיקות לה.. מספיקות לספיר להביע לשיר את רגשותיה,
לומר לה עד כמה היא חשובה לה.. כמה היא אוהבת אותה, כמה היא חסרה לה עכשיו..
"רק עוד 5 דקותתתתתת" צעקה לחדר..
"שש.. דיי יפה שלי.." ניסה עומר להרגיע אותה.. אך ספיר לא התייחסה.. היא קמה מהמיטה..
ניגשה לארון,הוציאה מכנס וגופיה.. הלכה למקלחת שטפה את פנייה וצחצחה את שיניה..
התלבשה במהירות ויצאה מהבית, בלי לתת כל הסבר לעומר.. הלכה והלכה,
לאן שרגליה הובילו אותה..- לים.. לים הם הובילו אותה..
הים, המקום בו נהגו שיר וספיר לבלות הכי הרבה.. המקום ששתיהן הכי אהבו.. המקום הכי מדהים,
שקט ורגוע שיכול להיות.. ספיר התיישבה על החול.. קרוב קרוב למים.. ודיברה עם שיר, רק בים,
הרגישה שבאמת היא יכולה לדבר איתה.. רק בים הרגישה ששיר שומעת אותה.. 5 דקות דיברה איתה
, 5 דקות הספיקו לה..
לאחר 5 דקות קמה מהחול, ניערה את בגדייה וחזרה לביתה.. עומר עוד היה שם.. ישב וחיכה לה בסלון..
"5 דקות הספיקו לי.." אמרה וחיבקה אותו חזק.. פחדה שמה גם הוא ילך לה, ילך ולא יחזור..
"אני אוהבת אותך.." אמרה לו, פחדה שאולי גם לו לא תספיק לומר זאת..
מאתו יום והילך, לכל בנאדם שהכירה, דאגה שידע..
ידע כמה היא אוהבת אותו.. כמה היא מעריכה אותו..
ביום השנה, למותה של שיר.. ספיר לא יכלה ללכת לקבר.. תמיד חשבה ששמה,
בבית הקברות שיר לא תשמע אותה, לא תשמע את דבריה.. אז הלכה שוב לים..
"אני אוהבת אותך.." לחשה והסתכלה אל האופק..
פעם ראשונה שאני כותבת קטע, בלי המשכים..
גם אם אתם בטוחים, שאנשים האהובים עליכם יודעים כמה
אתם אוהבים אותם, דאגו להזכיר להם את זה כל יום..!!
תגיבוו 🙄
חנושש=))




