סורי שנטשתי הרבה זמןןן, פליז תסלחו לי..
הנה ההמשך.. מקווה שתאהבו:
יום למחרת קמתי בבוקר לקול הנחירות של נעמה..
"שקט כבר!" צעקתי עליה והעפתי עליה את הכרית שלי..
"חח את משוגעת?! ככה את מעירה אותי?!" היא ענתה וצחקה..
"חח.. את עשית לי כאב ראש, ממש חזיר!" צחקתי..
"יאללה בואי נקום" היא אמרה והלכנו להתארגן לקראת בית הספר.
כל כך רציתי לספר לה על מה שקראתי אבל העדפתי לשמור את זה בסוד,
חששתי.. חששתי שנעמה היא לא מי שהיא משחקת שהיא..
אולי היא עובדת עליי..
אולי היא תבגוד בי בסוף.. מכירים את המשפט
'אין על מי לסמוך רק על אבינו שבשמיים' אני מאמינה רק בבורא עולם..
ולא באף אחד אחר..
פעם האמנתי גם בהורים שלי, כל כך האמנתי בהם..
הם היו מוזרים נכון.. ובשכונה לא כל כך אהבו אותנו..
אבל זה מה שהיה מיוחד בהם.. שהם היו שונים, מופנמים..
כל כך נאמנים וטובים.. כמה שאהבתי אותם, כמה שאני מתגעגעת אליהם.. 😢
בצהרים כשהגעתי הביתה שמעתי שכולם נוסעים לחוה של דוד אלברט
[אל תשאלו אותי מי זה כי אין לי שמץ] "אני מעדיפה להישאר בבית" מיד פסקתי..
וקיוויתי שיאפשרו לי וכך אוכל לחטט יותר בדברים שנמצאים בבית..
"אין סיכוי יקירתי.. כולנו נוסעים" גברת דארלינג אמרה..
"קובי'לה תארגן תיק עם דברי רחצה ובגדי שינה.. וגם אתם בנותיי היפות"
היא אמרה והלכה לחדרה לעשות זאת גם כן..
"אנחנו הולכים להעביר שם את הלילה?" שאלתי את נעמה..
"כן..." היא אמרה בייאוש.. והרגשתי כל כך כמוה..
"היית פעם בחוה?" נעמה שאלה אותי.. "כן מעט מאוד פעמים..
כשהייתי קטנה נהגנו ללכת בשבתות לטיולים שם.." סיפרתי..
"את וההורים שלך?" היא שאלה אותי.. "כן.." עניתי ודמעות הופיעו בעיניי הקטנות..
"אני מצטערת עדן.." היא אמרה וחיבקה אותי.. "אין לך על מה..
לא את האשמה במוות שלהם.. לא את.." אמרתי וחיבקתי אותה חזרה..
כל כך נהניתי לחוש את ידיה מחבקות את גופי, כמה זמן לא הרגשתי נאהבת..
חיבוקה הזכיר לי את חיבוק אמי שנהגה לחבק אותי כל פעם כשהייתי מעט מודאגת..
"יאללה בואי נארגן תיקים".. היא אמרה..
וכעבור מספר דקות כבר היינו לבושות, ומאורגנות לדרך..
"אז יוצאים?" גברת דארלינג [הלא היא סנדרה] שאלה אותנו..
"כן" פסקנו פה אחד.. ויצאנו לדרך..
מעניין מיהו דוד אלברט?
אולי הוא יוכל לעזור לי להשיג את המידע שאני צריכה..?




