היא רוצה לכתוב משהו. משהו קטן, פיצפון, אפילו שורה או שתיים, משהו קטן ופיצפון שיבטא דברים גדולים.
היא רצתה לכתוב משהו על אהבה, על הרגש היפה הזה שפעם, לפני הרבה זמן הסתובב בליבה. אבל זה לא יצא, כי על אהבה קשה לכתוב.
היא רצתה לכתוב משהו על שקרים, בגידות, דמעות, כמו שחוותה הרבה פעמים בחייה, אבל היו דברים רבים שכתבה כבר על שקרים ובגידות והרבה הרבה דמעות.
היא רצתה לכתוב משהו סתמי, סתם בשביל הכיף, אבל הסתמיות לא היה הצד החזק שלה, ומה שיצא רק יכול להכאיב יותר ויותר.
היא השתוקקה לכתוב משהו. קטן. רק שהידיים ירצצו על המקלדת, או יאחזו בעיפרון או אפילו עט. אבל כל מה שראתה זה רק דף לבן חדש, שחיכה להרבה מילים שיבלו איתו.
היא רצתה לכתוב על מה שעברה באותו היום, אבל העניין לא היה כזה קל, והמילים התרוצצו במוחה מנסות למצוא את הקשרן אחת לחברתה.
לכתוב, רק לכתוב משהו. משהו קטן שיבטא מילים גדולות, משפט חכם, או אולי הלצה משעשעת. משהו רק כדי שיספק אותה, את עצמה, שיתן לה מרגוע, מנוחה.
היו לה פצעים רבים לפתוח, פצעים שבחיים לא רצתה לתת להם להגליד מחשש לכאב. אבל היא ידעה שאם תפתח אותם, הכאב יפחת והם יגלידו מיד.
לכן היא כל כך רצתה לכתוב. להוציא הכל על הדף, את מה שהיא מרגישה ומה שהיא לא, את מה שהשתוקקה אליו ומה שהיא לא. על מה שהיא חולמת מידי יום ביומו. על התפילות, התחינות, הבקשות. על הדמעות. הכל.
אבל משהו בתוכה פשוט לא נתן לה. זה היה קשה. אפילו קשה מאוד. זה פילח את גופה במין עצבנות יתר. היא זימזמה לעצמה שירים שהיא אוהבת, הלכה בכל רחבי הבית, ניסתה לדבר לעצמה ולראות מה היא רוצה. אבל הכל לשווא, לחינם, הדף היה ריק. לבן, עדיין מחכה. כאילו צועק לה ' אני רוצה את מה שהבטחת לי', זה הזכיר לה את הילדים הקטנים בחנויות מתמתקים.
הילד הקטן שלה. היא הביטה על הדף, מנסה לדבר לליבו, אבל כל מה שהיא שמעה זה בכי, זעם, על זה שהבטיחה ולא קיימה.
"אני לא יכולה! אני לא יכולה!" היא צעקה עליו, מושכת בשערותיה במין עצבנות וכאב. היא רצתה לצעוק, לזעום, להרביץ למישהו, להתעלל במשהו, רק כדי להוציא את הריקנות הזאת שפירשה את למה הדף כל כך לבן וכל כך ריק.
היא שתקה והביטה בצער על הדף הלבן והריק. הדף שהבטיחה לו שהפעם כן תוכל לכתוב אחרי הרבה זמן שלא כתבה. אבל זה כאב, זה כל כך כאב, שהמילים שוב התרוצצו במוחה, חיפשו משמעות, היא טמנה את ראשה בין שני כפות ידיה וניסתה לנשום, אך משהו עצר מבעדה לנשום, היא הרגישה את התיסכול יוצא מבין שני ידיה כאילו היה דם. כאילו חזרה כרגע מעבודה בחריש, אחרי שעבדה מהבוקר ועד הלילה. כן, זה היה דומה, היא חרשה את מוחה עמוק עמוק, גירדה את שארית הפליטה, ניסתה למצוא משהו, קטן. אבל היא הייתה נואשת, אפילו נואשת עמוקות.
היא כל כך רצתה לכתוב, משהו על אהבה, שנאה, כעס, ואולי אפילו דמעות, אבל כל מה שנותר בסופו של דבר זה דף. דף לבן וריק.
תגיבו לי זה חשוב ליי
מור'צי 😊




