"הימים הפכו לחודשים,החודשים הפכו לשנים,ולא היה סימן ממנו. היא חיה רק בשבילו. הרי הוא הבטיח שיחזור"
דמעה נזלה מבעד עיניה.עוד דמעה נזלה אחריה,ליבה פעם בחוזקה והיא הרגישה שהוא במצב מסוכן.
היא כל כך רצתה לעזור לו ,אך לא ידעה כיצד.הרגישה שלעולם לא תשכח את אותם רגעים ,
שהמועקה אף פעם לא תיעלם מבעד לחייה. באותם הרגעים היא חשה שנגמרו חייה, הרגישה שכימעט שום דבר לא יוכל לחזור להיות כמו פעם. "אני מבטיח שיחזור" ,הוא אמר,מסדר את חולצתו ומסרק את שערו כדי שיעמוד היטב. הוא חייך במין מתיקות מסויימת,ועיניו הכחולות והבוהקות נצצו באופן מוזר.
אך היא בכל זאת חששה. מאז אמר לה שהוא טס לעזור לאחיו שגר בארצות הברית,הרגישה שמשהוא לא כשורה,שמשהו הולך לקרות.
"אל תידאגי, אני הולך רק לכמה זמן לעזור לו בעבודה",אמר לה. "אני יחזור".
אבל עברו הימים,עברו הלילות,שנהפכו לקרירים מרגע לרגע. והיא מצאה את עצמה מחכה לו.
והדמעות נזלו מבעד עיניה,כבר לא נשאר לה כוח. "תשכחי אותו כפי שהוא שכח אותך",הציעו לה חברותיה,כשהבחינו בדאגה שהיא מתמוטטת בכל יום שעובר. אבל היא לא שמעה להם. עם כל הכאב שהרגישה,היא ידעה כבר את גורלה -לחכות לו לנצח.
"הוא הבטיח",מילמלה,בעיקר לעצמה. "הוא הבטיח שיחזור" אבל הימים הפכו לחודשים,החודשים הפכו לשנים,ולא היה סימן חיים ממנו.חייה הפכו למין אובססיה עם מטרה אחת ויחידה:
היא חיה רק בשבילו.בשביל התקווה שאולי יחזור.
הגיע היום שבו לא יכלה יותר,במיוחד כשהעצב הענק הפך לכעס אחד גדול,למין טינה מצטברת. היא כעסה עליו,כעסה שעזב אותה ולא חזר. שהפף את חייה לעולם אחר,למציאות אחרת ממה שהכירה.
הדמעות הפכו לרוגז,העולם הפך לשחור יותר. היא הרגישה שהיא לא מכירה את עצמה,שאין מקום לחייה. הרגעים שחוותה איתו הפכו לרגעים שנזכרה בהם בעת בדידות איומה,ביום גשום במיוחד כשישבה בביתה עם עצמה. החברות כבר לא היו שם בשבילה. הן כבר גדלו,התחזקו,התבגרו,בנו לעצמן בית ומשפחה.
לא היה להן כבר כוח לסבול את הבכי שלה,את הכאב-הדבר היחיד שמילא את ליבה בשנים אחרי שהוא עזב.
וכשהן עזבו, היא התמוטטה. לא היה מי שיחזק אותה.
עבר לו עוד קיץ,וכשהגיע החורףהקר,זה קרה. היא נפלה למשכב,מרגישה בודדה.הבדידות היא שדיכאה אותה,
הדיכאון הפך למחלה נפשית,שהפכה במהרה למחלה גופנית. היא לא אכלה או לא שתתה.
ליבה היה רק מלא בגעגועים,רק מלהביט בנוף היפיפה מהדירה ששכרו שניהם לפני שעזב,גרם לה להרגיש שבעה,שמחה לרגע קט.
הרופאים קבעו שלא נותר לה עוד זמן,אולי כמה חודשים במקרה הטוב.היא לא יכלה להתגבר, אילולא הוא היה כאן. היא יכלה להתגבר נפשית,אילו הייתה שוכחת אותו. אבל היא לא רצתה לשכוח.
התקווה ננעצה בה כמו מחלה.היא קיוותה לשובו גם שהייתה מחוסרת הכרה. הרי הוא הבטיח, הבטיח שיחזור. היא הפכה את האהבה למין דבר עצוב,למרות שלכולם זה היה שמח.
בשבילה הוא היה אהבתה האמיתי, והיא לא הסכימה לקבל אף אחד אחר,אפילו לא משהוא מזדמן.היא אהבה אותו.כל כך אהבה.
האמונה בו הפכה למין פיקפוק. היא כבר לא הייתה בטוחה שהוא יחזור. אבל היא קיוותה ששוב תוכל לראותו.היה זה כבר מאוחר מדי לשנות את מצבה.
ביום הראשון של האביב,היא כבר לא הייתה. רק מציפה את העולם במין תהייה . היא לא זכתה לראות את הפרפרים המתעופפים,היא התעופפה בעצמה במין עולם אחר ומיוחד.והעולם שעזבה,נשאר לבד.
ורק הציפרים,שסימלו את בוא האביב, שרו את שירה.הן היו הסימנים היחידים לאותה אישה שחיכתה,שציפתה בקוצר רוח,לבואה של אהובה,רק שיחזור.
תגיבו לי זה חשוב לי!!!
מור'צי 😊




