בערך בשבוע השני של השנה האחרונה לתואר זה הכה בי. שלוש שנים שאני יושב עם הבנות האלה בשיעורים, מצלם מהן מחברות, מחליף חוויות בסוף מבחנים ושומע רכילויות. אני יודע ממי כדאי לבקש סיכומים, עם מי אפשר להתבדח בשיעור ומי חולמת שהמרצה הנשוי יזרוק את אשתו אך ורק למענה. כל כך הרבה מידע, אבל רק דבר אחד חסר – השמות. פתאום הבנתי שכבר שלוש שנים אני עסוק במחקר פסיכולוגי וסוציולוגי מרתק שמטרתו אחת – לנסות ולעשות סדר באלפי הנשים שמהלכות בין מסדרונות האוניברסיטה. והנה המסקנות, קבוצה אחרי קבוצה: הנשים של האוניברסיטה.


הרעות
בתיכון הן הגיעו לכל שיעור, השקיעו בסיכומים הכי מוצלחים ונתנו לכל הבנים בכיתה לצלם, אחרי שאלו לא ממש טרחו להופיע בכיתה. מיותר לציין מי השקיע פחות וקיבל יותר בבגרויות ומי נשארה מאחור מנוצלת, ממורמרת ועם ממוצע 80. חמש שנים אחרי, נשבעו אלה שלא יתנו לעיוות ההיסטורי לשוב.

וכך במסכת של שקרים והתפתלויות, הן מנסות לשמור את המידע שצברו וסיכמו לעצמן. סיכום השיעור האחרון? לא כדאי לך, אני ממש לא כותבת יפה. צילומים של המאמרים? אני ממש חייבת את זה בסוף שבוע. שחזורי המבחן במייל? בדיוק השבוע התקלקל לי המחשב. מסמסטר לסמסטר הופכים התירוצים לקלושים יותר והבחורות לחמוצות יותר. שומר נפשו ירחק.

המחפשות
על הבנות בקטגוריה הזאת כואב הלב במיוחד. הן באמת משקיעות ומשתדלות ולכולם ברור שהקרב הזה אבוד: הסטודנטיות שבאו למצוא חתן. אחרי שסובבו את כל הבנים בתיכון ושלטו ביד רמה בחיילי הפלוגה בשבתן כמש"קית ת"ש, מגלות אלה שבמרומי גיל העשרים החוקים משתנים. לא עוד משחקים, לא עוד דייטים קצרצרים. מצמצת, פספסת. תישארי רווקה לנצח.

מחפשת החתן הטיפוסית תכין היטב את השטח לטרף. רבע שעה לפני תחילת השיעור, היא תופיע לכיתה בבגדים שבחרה בקפידה (אבל משדרים: "כזאת אני, כוסית תמידית"), תשמור מקומות לחברות שלפתע יבריזו, תיצור מבט מבויש עם כל בחור חסון שנכנס לכיתה ותמיד תהיה מוכנה עם דפים אקסטרה או צילומי המאמרים. אלא שבסוף השנה השלישית גם הן יבינו: או שהסטודנטים לידם פשוט מעדיפים את הסטודנטים שלידם, או שהם תפוסים חזק או שהם פשוט מוזרים מדי. עם חתן, בכל מקרה, לא תצאי מכאן. עדיף לבוא מצוידת מראש.

הדעתניות
הן רושפות וקוצפות. קוראות בלהט את מארקס, מתווכחות בקול גדול על עוולות הכיבוש, מארגנות טיולי שבת לכפר בילעין ונושפות בבוז כשמזכירים את שמו של פרויד. הן לקחו שיעורי בחירה בחוג למגדר וצפו בעיניים מזוגגות במרצה שמסבירה שמין עם גבר הוא בעצם השפלה אחת גדולה. הן נשבעו לצאת מהאקדמיה ולשנות את העולם, אלא שכמו כולן, גם הן יבינו בסוף שהמארקסיזם מצליח רק במוחו של עמיר פרץ, שגדר ההפרדה מונעת פיגועים, שגברים כנראה נוהגים טוב יותר ושלמרות הסבל, אפשר ורצוי להוריד שערות ברגליים.

הסתומות
מסתובבות בקבוצות ובדרך כלל מגשימות כל סטיגמה שקשורה בבלונדיניות, גם אם הן שחורות מלידה. עיקר עיסוקן האקדמי הוא במציאת מקראות ותרגומים ובפליטת משפטים כגון: "אני לא מבינה למה צריך לקרוא את המאמר הזה באנגלית". מאוחר יותר יתקצר המשפט ל"אני לא מבינה למה צריך לקרוא את המאמר הזה" ולבסוף היא לא תבין למה צריך לקרוא.


בכלל, הן לא מבינות מדוע הקיפו את חדר המחשבים, שבו הן יכולות להסתכל במרץ על מיילים וחדשות האופנה, בספרים וקראו למקום הזה ספרייה ומדוע הספרנית נוזפת בהן כשהן מדברות בטלפון. אז נכון, לא שציפינו שתמצאו את התרופה לסרטן, או שתביאו שלום עולמי, אבל מה עם איזו תובנה מעניינת, דעה, טיעון מנומק, משהו?

אלה שפיצחו את השיטה
הן ייבהלו מנוסחאות פשוטות בסטטיסטיקה או ממערכת חיפוש הספרים הממוחשבת באוניברסיטה, הן לא מבינות את תורת המשחקים ואם תבקשו מהן לחשב הסתברות הן יעדיפו לכרוך חבל סביב צווארן. אלא שקומבינטוריקה זה עניין אחד וקומבינות זה דבר אחר.

שבוע לאחר שהידיעון מפורסם הן כבר יודעות כמה נקודות לשים ועל איזה קורס, מה הסיכוי להתקבל על פי סטטיסטיקות משנים עברו, איזו קומבינציה הכי מוצלחת במערכת השעות ומה ההסתברות שהמרצה ישתמש במבחן מלפני חמש שנים במועד ב' של עוד שנה. בשיעורים, כאמור, הן לא ממש יבינו מה דיברו אליהם, אבל איזה יופי שהן התקבלו לכלכלה פוליטית, אומרים שהמרצה חוזר על אותו מבחן כל ארבע שנים.

😊😊