כתבתי את זה בתקופה הכי מגעילה שהייתה לי בחיים..אבל עכשיו כבר יותר טוב 😊
אני לא יודעת אפילו איך להתחיל..אני לא רוצה להישמע קטנונית או כפויית טובה שלא מעריכה את מה שיש לה..
אבל אין לי מילים אחרות לתאר את מה שעובר עליי עכשיו..אני משתגעת..רע לי..כואב לי..
הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו הוא ללכת כמה שיותר רחוק..לרוץ,לברוח, ללכת רחוק מכאן למקום טוב יותר...
מקום עם שקט ושלווה, מקום שבו אף אחד לא יוכל להגיד לי מה לעשות או איך לעשות
מקום שבו אף אחד לא יוכל לפגוע בי יותר ולגרום לי להרגיש את כל העצב והכאב הזה..
מקום עם אנשים טובים יותר..חיים טובים יותר..
מקום עם אור שיקח אותי הרחק מהאפלה שניכרכת סביבי , שחונקת אותי ומשאירה אותי עם גוף..אבל בלי נשמה..
אני מרגישה שאין אוויר יותר, כאילו מילאו לי את הריאות במים
ואני צועקת ואף אחד לא שומע..צועקת ולא יוצא שום קול..
אנשים עוברים לידי אבל אף אחד לא יכול באמת לראות אותי, את כל הכאב שבי..
כולם מתנהגים כאילו הכל בסדר, אבל אף אחד לא מבין..לא יודע...
אני לא יכולה לדבר עם אף אחד, כי אין מי שיקשיב..
אני מנסה לדבר אבל המילים לא יוצאות, הבל לא נותן לי לדבר..
אני כ"כ עייפה, מותשת ,החיים הרסו אותי,שברו אותי, שאבו ממני את כל כוחי ונשמתי.. את כל מה שהיה טוב..והשאירו אותי עם כלום מלבד כאב..
נתנו לי להתמודד לבד עם האכזבה..
יש בתוכי חלל ריק שאין לי איך למלאות בחזרה.. חלל שבו היו כל הדברים הטובים,הצחוקים, הבילויים..טעם החיים...את כל זה איבדתי ביחד עם הלב...
אם הייתה לי אפשרות הייתי מתאבדת וזהו...אבל כניראה שלא אני זאת שמחליטה מתי יגיע הסוף...




