*+*+ " תן לי לאהוב אותך" +*+*

" תן לי לאהוב אותך"/ שירן

מה עוד אני יכולה לבקש..
יש לי הכל.. יש לי משפחה נהדרת, קורת גג מעל ראשי. יש לי ציונים טובים, וחברות ששומרות לי אמונים.
יש לי ידידם טובים, ואני יוצאת כל יום שישי.. טוב נו.. לפעמים אני נשארת בבית.
יש לי רק את השנה הזו לסיים בבית הספר, ואני חופשייה כציפור דרור... נו טוב, עד הצבא לפחות.
יש לי בעצם הכל, לא ?
אהה.. אין לי אהבה.
אין לי מישהו שיחבק אותי, שינשק אותי.. שיגיד לי בקול רך ומלטף " אני אוהב אותך.."

גיא צלצל בבוקר.
"היי .. בוקר טוב לך נסיכה" הוא צעק דרך הטלפון.
"היי בוקר טוב"
הבטתי בשעון.
השעה הייתה 9 וחצי בבוקר, בוקר יום שבת.
"אני לא מאמינה שהערת אותי עכשיו" דברתי בלחש.
קמתי בעדינות מהמיטה והסתכלתי דרך החלון.
גשם חזק שטף את חלון חדרי.
אני אוהבת את החורף.
"את עוד שם?"
"טוב עד שתעני לי אני מדווח לך שאני בא אלייך עוד כמה דקות." ולפני שהספקתי להגיב הוא סגר את הטלפון.
מיהרתי לחדר המקלחת.
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים. סירקתי את שערי ואספתי אותו בקוקו הדוק.
החלפתי את הפיג'מה בחולצה קלילה וג'ינס נוח.
ירדתי למטה להכין לי שוקו חם. וגיא כבר היה בדלת.
הוא חייך את חיוכו הרחב, ניקה את נעליו בשטיח הכניסה וצעד בצעדים קלים לתוך הבית.
מזגתי לשנינו שוקו חם בספלים אדומים.
"אוקי, אין לנו הרבה זמן." גיא ישב על ליד השולחן במטבח ופתח את הספר.
הוא הוציא מהתיק עט שחור, שוט צבעוני ומחברת דפים גדולה.
"אני לא חושבת שנשאר לנו עוד הרבה חומר להתכונן.." השארתי את גיא במטבח ומיהרתי להביא את הספרים שלי מהחדר.
"קבעתי עם שירלי אחר-כך. היא באה אליי. היום אנחנו חודש ביחד".. הוא אמר לי בחיוך גדול שירדתי בחזרה למטבח.

אם לא הבנתם עד עכשיו.
גיא הוא ידיד שלי, הוא ידיד שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. היינו ביחד בגן, המשכנו יחדיו אל בית הספר היסודי. סיימנו את החטיבה זה לצד זו, ועכשיו אנחנו בדרך הישרה לסיים את התיכון.
וכן, אם כמה מכם תהו שאנחנו חברים, אז לא. לגיא יש חברה כבר חודש. שמה הוא שירלי.
כן, קצת מבאס.. אני יודעת. אני גם חושבת שאני גיא מתאימים זה לזו. יותר נכון להגיד.. אנחנו מושלמים זה לזו.
אנחנו אוהבים את אותם הדברים, צוחקים מאותם הבדיחות.. אפילו שהן הכי טיפשות שיש, אנחנו אוהבים לבלות יחד, ולפעמים.. נדמה , כאילו גיא לא צריך לדבר.. אני אבין מה שהוא ירצה להגיד.. רק מהמבטים שלו.
כן חשוב לי לציין- הייתה לנו את האפשרות להיות ביחד.
לפני בערך שנה גיא בא אליי ואמר לי שהוא מאוהב בי.. והוא רוצה שנצא ביחד.. שנהיה חברים.
אבל אני סירבתי בתוקף.
פחדתי לאבד אותו. פחדתי שלא נתאים כזוג.. ובסופו של דבר זה ייהרס, ואני בחיים לא אוכל להביט לו בעיניים.
אבל עכשיו.. שאני רואה את גיא עם מישהי אחרת.. שאני שומעת אותו מדבר על מישהי אחרת.. שאני חושבת שהוא יכול לאהוב מישהי אחרת.. זה הורס אותי.
"אני נתקע בתרגיל הזה. מה עושים?"
גיא קטע את מחשבותיי המתוקות.
הבטתי אל תוך עייני השקד שלו וחייכתי.
"מעבירים את האיקס לפה.. יש לך פה שיגאה..." לקחתי את העט מידיו.

גיא הלך בערך ב1.
היישר אל זרועותיה של שירלי.
ואני נשארתי בבית. שטפתי כמה כלים, ועליתי לחדרי להמשיך ללמוד.
אני שונאת שזה קורה.. אני מנסה ללמוד, אבל המחשבות מפריעות לי, ואתם בטח מנחשים על מי אני חושבת.. נכון- על גיא.
"אוף" צעקתי לחלל החדר, ורק הד קליל ענה לי בתשובה.
"איך יכולתי להיות כ"כ טיפשה.." שאלתי את עצמי.
קמתי מהכיסא ונשכבתי על המיטה. חיבקתי את הדובי שלי.
נקישה על הדלת.
"היי הדר.. מה שלומך?" אחותי הקטנה נכנסה לחדר.
"יש לי מחר מבחן, אני לא מצליחה ללמוד."
ביני לבין עינת (אחותי) לא היה קשר כ"כ טוב.
לא היינו קרובות כמו שרצינו שנהיה.
אבל פעמים.. היא הייתה פולטת איזה מילה שהיה עוזרת לי מאוד.
עינת למדה שתי שכבות מתחתיי. היא למדה בכיתה י'. והיא לה חבר צמו כבר חצי שנה. כ"כ קנאתי בה.
איך יכול להיות שלבחורה בת 15 יש כבר חבר ולי עדיין אין.
"שמעתי שגיא היה פה." עינת התיישבה לידי.
עניתי בחיוב.
"הדר, אני יודעת שזה לא ענייני. אבל.. אל תוותרי לעצמך.. תלחמי על החלומות שלך."
חייכתי חיוך עקום. וניצוץ של בכי עמד לפרוץ מעין ימין.
עינת יצאה מהחדר.
'תלחמי על החלומות שלך' הדהד לי בראש.
הדהד ולא הרפה.
דחפתי את ספר המתמטיקה וכמה עטים לתוך התיק.
נעלתי את נעליי הספורט החדשות שלי. לבשתי מעיל, הצטיידתי במטריה הגדולה של אבא שלי. ויצאתי מהבית.
כן. הלכתי לבית של גיא.
כל הדרך אל הבית שלו שיננתי בראש מה אני אגיד לו.
אני אומר לו שאני מתקשה באיזה תרגיל, וקו הטלפון שלי בבית נפל.
אני אסתכל לו בעיניים. אני אגע לו בכתף, אני אקרב את הראשי שלי לשלו. ואני אנשק אותו.
דפקתי בדלת.
מיקי הפינצ'ר הקטן של גיא נבח מצידו השני של דלת.
אף אחד לא פתח לי.
הצצתי דרך הגינה. האוטו של גיא עמד בחנייה.
צלצלתי בפעמון.
"אני בא" שמעתי את גיא.
הלב שלי דפק.
דפק כל כך חזק., שהיה נדמה שהוא עומד לצאת החוצה מהחזה שלי ולהתפוצץ.
"רק רגע.." יכולתי לשמוע אותו רץ במדרגות.
הוא פתח את הדלת.
"היי.. מה.. מה את עושה פה. " הוא גימגמם וסגר את הדלת מאחוריו.
"אה.. יש לי בעיה בתרגיל." מלמלתי בשקט וסגרתי את המטרייה.
"אולי נעבוד על זה אחר-כך... שירלי פה.. חשבתי שסיימנו ללמוד.."
לא יכולתי להוציא אפילו מילה אחת מהפה.
רציתי להגיד לו- 'גיא אני אוהבת אותך.. לא מפסיקה לחשוב עליך..' אבל לא יכולתי.
ראיתי בעיניים שלו שהוא כ"כ מאושר. איך אני יכולה להרוס לו את זה.. את האושר הזה.
"טוב אז... נדבר אחר כך?" הוא שאל ופתח את הדלת כדי להיכנס פנימה.
'תלחמי על החלומות שלך.. אל תוותרי לעצמך' הדהד לי הקול של עינת בראש.
"לא." רטנתי בקול רם. "תסגור את הדלת". אמרתי לו.
גיא הציץ פנימה, ראה ששירלי לא בסביבה. סגר שוב את הדלת ונעמד מולי בהתרגשות.
"אני לא יודעת איך להגיד לך את זה.. אני כבר מרגישה את זה הרבה זמן. אני יודעת שזה לא הזמן המתאים.. אבל ... תבין גיא, אני לא רוצה שתכעס עליי.. קשה לי להגיד את זה.
אני מכירה אותך מאז שאני מכירה את עצמי, אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיך, רק.. תן לי לאוהב אותך.." רציתי עוד להמשיך את הנאום. עד שהצלחתי להוציא מילים מהפה שלי לא רציתי להפסיק.
אבל גיא ידע להפסיק אותי ברגע הכי חשוב.
"לא... את לא עושה לי את זה.... הדר.. את לא יכולה לעשות לי את זה.." הוא דפק באגרופו על הדלת. פתח אותה ונעלם פנימה.
יכולתי לשמוע את רגליו הקלילות רצות במדרגות אל חדרו.
הגשם החזק שירד לא מנע ממני לרוץ לתוכו.
רציתי כל הדרך הביתה. שערי הפך לגוש צהוב ורטוב, הבגדים נדבקו לגופי והנעליים היו מלאות בבוץ ומים.
פתחתי את דלת הבית, נכנסתי פנימה וטרקתי אותה בחוזקה. נשענתי עליה והתחלתי לבכות.
כמה בכיתי... אני לא חושבת שאי פעם בכיתי ככה. הדמעות החמות הרגיעו אני פניי הקרות.
מזלי שכולם היו סגורים בחדרים שלהם, אף אחד לא ראה אותי ולא שמע אותי.
לקחתי את הדברים שלי ומיהרתי לחדר דואגת שאף אחד יראה אותי במצבי העגום.

ישבתי באמבטיה. מים חמים שטפו את הלכלוך מגופי. אבל הם לא הצליחו לשטף ממני את ההרגשה הנוראית.
זהו, אני כבר לא אוכל לראות אותו יותר.
לא אוכל לדבר איתו יותר. לא אוכל להתקשר אליו באמצע הלילה, אם חלמתי חלום רע.
אני לא אוכל לבשל כל מיני דברים ולהיות בטוחה שהוא יבלע הכל בשמחה.
עטפתי את עצמי במגבת גדולה. ויצאתי החוצה.
הבטתי בחלון. גשם חזק ואפור שטף את הרחוב. אני אוהבת להסתכל על הגשם. זה מרגיע אותי.
הדמעות כבר התייבשו לי. והלב הפסיק לפעום במהירות.
מכונית לבנה נכנסה לתחילת הרחוב.
וככל שהיא התקרבה אל הבית שלי, ככה הייתי יותר בטוחה שהיא המוכנית של גיא.
"לא יכול להיות" צעקתי ומיהרתי ללבוש משהו.
השיער לא היה מסורק.. ואפילו לגרוב גרביים לא הספקתי.
רצתי מהר במדרגות כמעט נפלתי. פתחתי את הדלת. ו... אף אחד לא עמד שם. לא מכונית לבנה.. ולא גיא.. רק גשם זלעפות.
נכנסתי פנימה ורצתי לחדר. סגרתי את הדלת. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, פתחתי את ספר המתמטיקה הירוק והתחלתי לפתור.
לא עברו 3 דק' ונשמעת דפיקה חזקה על הדלת.
"עינת .. תעזבי אותי.. אני מתכוננת למבחן.."
"זה לא עינת.." גיא עמד בדלת הכניסה לחדרי. רטוב כולו.
"גיא.." לחשתי. קמתי מהשולחן ונעמדתי מולו.
"זה נגמר.." הוא לחש..
"אני ושירלי.. זה נגמר בינינו.. אבל את חייבת להבטיח לי הדר.. תבטיחי לי שנעשה את זה. שנהיה ביחד.
אני אוהב אותך.. אני בחיים לא הפסקתי לאהוב אותך, אני בחיים לא אוכל להפסיק. את חלק ממני.
שסירבת לי לפני שנה, הלב שלי נשבר.. אני מבקש ממך...."
גם אני הייתי בהלם כמו שאתם בוודאי עכשיו. אולי אתם חשבתם שזה צפוי. אבל אני לא דמיינתי שגיא יבוא אליי.
"גיא.. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדייך. אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר. אני לא אפגע בך.
אני נשבעת. רק תן לי לאהוב אותך.." התקרבתי אליו...

"רק תן לי לאוהב אותך.." לחשתי ונישקתי אותו.

מה עוד אני יכולה לבקש..
יש לי הכל.. יש לי משפחה נהדרת, קורת גג מעל ראשי. יש לי ציונים טובים, וחברות ששומרות לי אמונים.
יש לי ידידם טובים, ואני יוצאת כל יום שישי.. טוב נו.. לפעמים אני נשארת בבית.
יש לי רק את השנה הזו לסיים בבית הספר, ואני חופשייה כציפור דרור... נו טוב, עד הצבא.
יש לי בעצם הכל, לא ?
אהה.. כן...ויש לי אהבה.
יש לי אהבה גדולה.







הנה... סוף שמח
לאב יו אוול !!! 😁
-שירן