מישהו למד תספר "סיפור פשוט"\שי עגנון? עזרה!

חחחחחחחח כן למדתי את זה...
אפילו לא קראתי אותו וזה היה בבגרות 😁

אבל נראה לי שזרקתי את המחברות שלי בספרות... סורי.. =\

אני לא למדתי את הסיפור אבל מצאתי לך באינטרנט:

מוטיבים:

מוטיב המחלה:

הוא רופא שאמור לרפא אך הוא חולה נפשית גודם לדינה לחלות ומרפא את גופה ולא את רוחה, שניהם מטפלים בחולים. משמעות: הוא רופא, אבל באופן אירוני בעצם הוא חולה מהקנאה לה.

מוטיב הפרחים:

הפרחים מופיעים בסיפור בהתחלתו, באמצעו ובסופו, והם מאירים הן את דמות הרופא והן את דמותה של דינה. בניגוד לדמותו של הרופא, שהיא דמות עגולה ומפותחת, דמותה של דינה היא די זניחה (כמו שדינה למעשה זניחה בחיי הרופא) ולכן הפרחים משמעותיים להבנתה.

הפרחים מופיעים כבר בביקורו הראשון של הרופא בחדרה של דינה, כפי שמתואר בראשית פרק ב': "ישבתי בחדרה ונסתכלתי בפרחים שעל שולחנה ואצל מטתה הצרה ושאלתי אותה יודעת את את שמות הפרחים, וקראתי כל פרח ופרח בשמו גרמנית ולטינית". דינה היא אישה אוהבת, רומנטית, מלאת חום ואמפתיה (בהמשך נראה כיצד היא מבינה שהרופא למעשה חולה במחלת נפש שנושאת סממני רדיפה, עוד לפני שהוא מבין זאת, וכיצד היא מטפלת בו במסירות ובדאגה), והפרחים, כאמבלמה, מצביעים על כך. לעומת דינה, שנהנית ממראה הפרחים, הרופא מרגיש שהוא חייב להוכיח את ידענותו והשכלתו וקורא לכל פרח ופרח בשמו - גם בגרמנית וגם בלטינית. הרופא שוב מואר כאדם גאוותן, ידען, אובססיבי (הוא עובר פרח-פרח) שלא יוותר על הזדמנות להוכיח לפני כל באי עולם עד כמה ידיעותיו נרחבות, ועד כמה הוא משכיל.

הפרחים מופיעים פעם נוספת בליל הכלולות של דינה והרופא, ועגנון מקדיש להם פסקה רחבה (פרק ו'). מאוד מוזר שבמסגרת הסיפור הקצר עגנון בוחר להתמקד בפרחים שבחדר, שכן סיפור קצר הוא מרוכז ותמציתי, ולכן יש יותר ממה שנראה לעין. הפרחים הם שושנים אדומות, כמו דם, ובקונוטציות של נישואין, חופה וליל כלולות, הצבע האדום מתקשר לדם הבתולין ולאיבוד הבתולין. הפרחים הללו מעבירים את הרופא על דעתו, כי אוטומטית הם הופכים להיות מקושרים עם "האחר", שביתק את בתולי דינה, וגזל מהרופא את מה שמגיע לו (לדעתו, כמובן). ולכן, הרופא שואל את השאלה הקנטרנית והפרובוקטיבית: "מי חביב כל כך ששלח לנו שושנים נאות אלו?". ולכן, הרופא גם מסלק את הפרחים, בנימוק שהם מפריעים לשינה, והוא מרגיש כאילו הוא מסלק את "האחר" הוירטואלי, שביצע את האקט שנגזל מהרופא. הרופא ממשיך להתמקד בפרחים, והוא מציע לדינה להריח את הפרחים, והוא מזכיר זאת לדינה שנית, אחרי שהוא ראה שהיא לא מריחה אותם. לאחר מכן הרופא אף מציע לדינה לקרב את הפרחים אליה, ולא ההפך ("מפני מה את כופפת את עצמך, והרי יכולה את לקרבם לך"). עגנון נטפל לקטנות והוא מתאר שלבים ופעולות זניחות ולא חשובות, אבל לגבי הפתולוגיה הנפשית של הרופא כל פרט מקבל חשיבות. מתברר שהרופא לא בוטח בדינה, וכן מתברר שגם דינה מבינה שזה עתה היא נישאה לאדם אובססיבי וקנאי, שימרר את חייה. בהתאם, עיניה משחירות: "ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה".

בתחילת פרק ז' הרופא מסביר לנו, לקוראים, מדוע התמקד בפרחים בליל הכלולות: "ואם ראיתי פרח נזכרתי בשושנים אדומות, ואם ראיתי שושנה אדומה נזכרתי בו, שמא מאותו מין רגיל היה זה לתת לאשתי, ומטעם זה לא הריחה בשושנים בלילה הראשון, מפני שנתביישה להריח בפני בעלה במין פרחים שמאהבה היה מביא לה". מה שחשבנו התברר כנכון; הרופא, באובססיביות היתר שלו שתתפתח לידי מחלת נפש, יהרוס את הקשר הצעיר, ויאמלל את חיי דינה, עד שזו תקום ותעשה מעשה, כפי שהיא עושה בפרק האחרון (פרק יא').

בסוף הסיפור מסופר על דינה כך: "מטפלת הייתה בנערה אחת משותקת, בת אלמנה עניה, ולא קיבלה שכר על טרחתה. ולא עוד אלא שהייתה מסעייתה בממון ומביאה לה פרחים...". דינה חוזרת לטפל בחולים וכך היא סוגרת מעגל. היא שוב נעשית עצמאית וחוזרת לאישיותה ולמקצועה המקוריים. בכך היא מתקרבת לעבר עצמאות מוחלטת, לעבר גירושין. דינה עוזרת לנערה נכה להיות עצמאית, וזהו התהליך שהיא עברה. כן היא מביאה לנערה פרחים, וכך היא שוב סוגרת מעגל.

מוטיב העיניים:

העיניים בסיפורי עגנון הן מוטיב מוכר, והן נחשבות לראי הנפש ולכן הן מלמדות אותנו לא רק נתונים פיזיים, אלא גם נתונים נפשיים של הדמות המתוארת.

הרופא מקדיש את פרק א' לתיאור אופייה ויופייה של דינה, ואת עיניה הוא מתאר כך: "יתירות על חיוכה עינייה מעין תכלת שחורה, שכל שהייתה מביטה בו ראה את עצמו כאילו הוא עיקרו של עולם". מתיאורו של הרופא עולה שדינה היא אישה יפה מאוד, ובמיוחד בולטות שפתייה ועינייה. אלו הם "הסמלים המסחריים" של דינה, שמסוגלים לשבות כל לב אדם (ואפילו את לבה של האחות הראשית המיזנתרופית). עם זאת, הביטוי "תכלת שחורה" הוא אוקסימורון (ביטוי המורכב מניגודים) שכן תכלת היא צבע בהיר, ואילו שחור הוא צבע כהה. בכך שהרופא רואה איזשהוא פגם אפל בעיניה הבהירות של דינה, הוא בעצם מזהה "פגם" אישיותי בדינה. נושא זה מפריע לו ומאוד מציק לו וזה מעיד על האובססיביות שלו, ועל היותו טיפוס כפייתי, והרופא אכן מזכיר את עינייה של דינה פעמים נוספות באקספוזיציה. ביטוי זה הוא בגדר רמז מטרים.

כאמור, הרופא מציק לדינה עד שתגלה לו את סודה, ודינה נעצבת אל לבה ו"תכלת שחורה זו שבעיניה השחירה כעננה שעומדת להוריד דמעות" (פרק ב'). אנחנו רואים שהשחור משחיר ומתגבר על התכלת, וזה מעיד על מצבה הנפשי של דינה ועל דכאונה. בהמשך, דינה מתוודה בפני הרופא ומספרת לו את סודה: "דברים היו לי עם אחר". מרגע זה ואילך, לא תמוש דמותו של ה"אחר" ממחשבותיו של הרופא, והוא יהרוס את חיי הנישואין שלו. ככל שמחלתו של הרופא מחמירה, דינה נעצבת וכואבת יותר, ועיניה הולכות ומאפילות, לדוג': בליל הכלולות מסופר על עיניה של דינה כך: "ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה" (פרק ו')

לסיכום, למוטיב העיניים שתי משמעויות עיקריות:

1. דרך מבטו הסובייקטיבי של הרופא, השחור הולך ומתגבר, וכך גם חטאה; הפגם שבאישיותה (ה"בגידה" הוירטואלית) גדל ומתעצם.

2. עצבותה של דינה גדלה, שכן היא קולטת - בתת מודע ולאחר מכן במודע - שהיא נשואה לאדם חולה נפש, אובססיבי וקנאי.

QUOTE (Angel_4_u @ 19/11/2005) אני לא למדתי את הסיפור אבל מצאתי לך באינטרנט:

מוטיבים:

מוטיב המחלה:

הוא רופא שאמור לרפא אך הוא חולה נפשית גודם לדינה לחלות ומרפא את גופה ולא את רוחה, שניהם מטפלים בחולים. משמעות: הוא רופא, אבל באופן אירוני בעצם הוא חולה מהקנאה לה.

מוטיב הפרחים:

הפרחים מופיעים בסיפור בהתחלתו, באמצעו ובסופו, והם מאירים הן את דמות הרופא והן את דמותה של דינה. בניגוד לדמותו של הרופא, שהיא דמות עגולה ומפותחת, דמותה של דינה היא די זניחה (כמו שדינה למעשה זניחה בחיי הרופא) ולכן הפרחים משמעותיים להבנתה.

הפרחים מופיעים כבר בביקורו הראשון של הרופא בחדרה של דינה, כפי שמתואר בראשית פרק ב': "ישבתי בחדרה ונסתכלתי בפרחים שעל שולחנה ואצל מטתה הצרה ושאלתי אותה יודעת את את שמות הפרחים, וקראתי כל פרח ופרח בשמו גרמנית ולטינית". דינה היא אישה אוהבת, רומנטית, מלאת חום ואמפתיה (בהמשך נראה כיצד היא מבינה שהרופא למעשה חולה במחלת נפש שנושאת סממני רדיפה, עוד לפני שהוא מבין זאת, וכיצד היא מטפלת בו במסירות ובדאגה), והפרחים, כאמבלמה, מצביעים על כך. לעומת דינה, שנהנית ממראה הפרחים, הרופא מרגיש שהוא חייב להוכיח את ידענותו והשכלתו וקורא לכל פרח ופרח בשמו - גם בגרמנית וגם בלטינית. הרופא שוב מואר כאדם גאוותן, ידען, אובססיבי (הוא עובר פרח-פרח) שלא יוותר על הזדמנות להוכיח לפני כל באי עולם עד כמה ידיעותיו נרחבות, ועד כמה הוא משכיל.

הפרחים מופיעים פעם נוספת בליל הכלולות של דינה והרופא, ועגנון מקדיש להם פסקה רחבה (פרק ו'). מאוד מוזר שבמסגרת הסיפור הקצר עגנון בוחר להתמקד בפרחים שבחדר, שכן סיפור קצר הוא מרוכז ותמציתי, ולכן יש יותר ממה שנראה לעין. הפרחים הם שושנים אדומות, כמו דם, ובקונוטציות של נישואין, חופה וליל כלולות, הצבע האדום מתקשר לדם הבתולין ולאיבוד הבתולין. הפרחים הללו מעבירים את הרופא על דעתו, כי אוטומטית הם הופכים להיות מקושרים עם "האחר", שביתק את בתולי דינה, וגזל מהרופא את מה שמגיע לו (לדעתו, כמובן). ולכן, הרופא שואל את השאלה הקנטרנית והפרובוקטיבית: "מי חביב כל כך ששלח לנו שושנים נאות אלו?". ולכן, הרופא גם מסלק את הפרחים, בנימוק שהם מפריעים לשינה, והוא מרגיש כאילו הוא מסלק את "האחר" הוירטואלי, שביצע את האקט שנגזל מהרופא. הרופא ממשיך להתמקד בפרחים, והוא מציע לדינה להריח את הפרחים, והוא מזכיר זאת לדינה שנית, אחרי שהוא ראה שהיא לא מריחה אותם. לאחר מכן הרופא אף מציע לדינה לקרב את הפרחים אליה, ולא ההפך ("מפני מה את כופפת את עצמך, והרי יכולה את לקרבם לך"). עגנון נטפל לקטנות והוא מתאר שלבים ופעולות זניחות ולא חשובות, אבל לגבי הפתולוגיה הנפשית של הרופא כל פרט מקבל חשיבות. מתברר שהרופא לא בוטח בדינה, וכן מתברר שגם דינה מבינה שזה עתה היא נישאה לאדם אובססיבי וקנאי, שימרר את חייה. בהתאם, עיניה משחירות: "ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה".

בתחילת פרק ז' הרופא מסביר לנו, לקוראים, מדוע התמקד בפרחים בליל הכלולות: "ואם ראיתי פרח נזכרתי בשושנים אדומות, ואם ראיתי שושנה אדומה נזכרתי בו, שמא מאותו מין רגיל היה זה לתת לאשתי, ומטעם זה לא הריחה בשושנים בלילה הראשון, מפני שנתביישה להריח בפני בעלה במין פרחים שמאהבה היה מביא לה". מה שחשבנו התברר כנכון; הרופא, באובססיביות היתר שלו שתתפתח לידי מחלת נפש, יהרוס את הקשר הצעיר, ויאמלל את חיי דינה, עד שזו תקום ותעשה מעשה, כפי שהיא עושה בפרק האחרון (פרק יא').

בסוף הסיפור מסופר על דינה כך: "מטפלת הייתה בנערה אחת משותקת, בת אלמנה עניה, ולא קיבלה שכר על טרחתה. ולא עוד אלא שהייתה מסעייתה בממון ומביאה לה פרחים...". דינה חוזרת לטפל בחולים וכך היא סוגרת מעגל. היא שוב נעשית עצמאית וחוזרת לאישיותה ולמקצועה המקוריים. בכך היא מתקרבת לעבר עצמאות מוחלטת, לעבר גירושין. דינה עוזרת לנערה נכה להיות עצמאית, וזהו התהליך שהיא עברה. כן היא מביאה לנערה פרחים, וכך היא שוב סוגרת מעגל.

מוטיב העיניים:

העיניים בסיפורי עגנון הן מוטיב מוכר, והן נחשבות לראי הנפש ולכן הן מלמדות אותנו לא רק נתונים פיזיים, אלא גם נתונים נפשיים של הדמות המתוארת.

הרופא מקדיש את פרק א' לתיאור אופייה ויופייה של דינה, ואת עיניה הוא מתאר כך: "יתירות על חיוכה עינייה מעין תכלת שחורה, שכל שהייתה מביטה בו ראה את עצמו כאילו הוא עיקרו של עולם". מתיאורו של הרופא עולה שדינה היא אישה יפה מאוד, ובמיוחד בולטות שפתייה ועינייה. אלו הם "הסמלים המסחריים" של דינה, שמסוגלים לשבות כל לב אדם (ואפילו את לבה של האחות הראשית המיזנתרופית). עם זאת, הביטוי "תכלת שחורה" הוא אוקסימורון (ביטוי המורכב מניגודים) שכן תכלת היא צבע בהיר, ואילו שחור הוא צבע כהה. בכך שהרופא רואה איזשהוא פגם אפל בעיניה הבהירות של דינה, הוא בעצם מזהה "פגם" אישיותי בדינה. נושא זה מפריע לו ומאוד מציק לו וזה מעיד על האובססיביות שלו, ועל היותו טיפוס כפייתי, והרופא אכן מזכיר את עינייה של דינה פעמים נוספות באקספוזיציה. ביטוי זה הוא בגדר רמז מטרים.

כאמור, הרופא מציק לדינה עד שתגלה לו את סודה, ודינה נעצבת אל לבה ו"תכלת שחורה זו שבעיניה השחירה כעננה שעומדת להוריד דמעות" (פרק ב'). אנחנו רואים שהשחור משחיר ומתגבר על התכלת, וזה מעיד על מצבה הנפשי של דינה ועל דכאונה. בהמשך, דינה מתוודה בפני הרופא ומספרת לו את סודה: "דברים היו לי עם אחר". מרגע זה ואילך, לא תמוש דמותו של ה"אחר" ממחשבותיו של הרופא, והוא יהרוס את חיי הנישואין שלו. ככל שמחלתו של הרופא מחמירה, דינה נעצבת וכואבת יותר, ועיניה הולכות ומאפילות, לדוג': בליל הכלולות מסופר על עיניה של דינה כך: "ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה" (פרק ו')

לסיכום, למוטיב העיניים שתי משמעויות עיקריות:

1. דרך מבטו הסובייקטיבי של הרופא, השחור הולך ומתגבר, וכך גם חטאה; הפגם שבאישיותה (ה"בגידה" הוירטואלית) גדל ומתעצם.

2. עצבותה של דינה גדלה, שכן היא קולטת - בתת מודע ולאחר מכן במודע - שהיא נשואה לאדם חולה נפש, אובססיבי וקנאי.
זה לא הספר סיפור פשוט.
זה סיפור קצר של ש"י עגנון "הרופא וגרושתו".

אופס..סוריי כנראה טעיתי..
אבל זה הופיע תחת הכותרת של ''סיפור פשוט''

הנה המוטיבים הנכונים:

מוטיב התרנגול: (תרנגול=גבר) משמש לתיאור מצבו של גבר שזעקתו האירוטית לא נענתה.
משמש לביטוי שגעונו של הירשל.
כששב הביתה לאחר שהסתובב סביב ביתה של בלומה ובוכה, שומע את קול התרנגול.
מכאן ואילך מתגלה טירופו שמגיע לשיא בצעקתו של הירשל: "אל תשחטוני, אל תשחטוני אינני תרנגול"- זעקה המבטאת את אימתו מפני החברה שדיכאה את גבריותו.
כשהירשל נמצא בבית המשוגעים, "מורדמים" כל המוטיבים הקשורים לשגעונו.
תרנגול לא קורא, כלב לא צועק והוא מוטל על מיטתו כשעון שנפגם.
מוטיב השינה: שנתו של הירשל נודדת לפני השתגעותו ולאחריה. הוא חרד ומחשבות מטרידות אותו, אינו יכול לתפקד ולהשתלב באורח החיים התקין.
הדוד המשוגע: דמות מקבילה לזו של הירשל ומושא להזדהות.
הדוד מבטא את הגורל הרודף אחרי המשפחה ומהווה רמז מטרים למה שיקרה להירשל עצמו.
ההנתקות מבלומה.
הניתוק מתרחש רק לאחר שבנו נשלח להוריה של מינה.
הירשל מעמיד את בלומה בקטגוריה אחת עם אימו- שתיהן צרות עין ומחשבות חשבונות ובהדרגה יחסו אליהן נהפך מאהבה לשנאה.
הוא מצליח לבסוף ליצור קשר בריא עם מינה, מה שמעיד על יכולתו להתנתק מבלומה.
יחסי הירשל ומינה: מערכת היחסים ביניהם מורכבת ולא ברורה.
הם נעים מדחייה וחוסר יכולת לבנות קשר בריא המוביל את הירשל לשגעון עד לבנית קן משפחתי זוגי תקין.
מינה בעיני הירשל: לפני הנישואין: הירשל לא בחר במינה, נאלץ לשאתה עקב לחץ אימו.
בחתונתם כבה הנר, אותו מדמה הירשל לטקס הגירושין במהלכו עוזבת האישה את הבית.
מינה מצטיירת בעיניו כ"בגד שמקיף את הגוף ואינו מחמם" ומעוררת בו תיעוב גופני ושיממון רוחני.
השינוי ביחסיהם: לאחר שבנם הראשון נשלח להוריה של מינה, הירשל מגלה את מהותה האמיתית ותכונותיה הנשיות של בלומה.
"אותה שעה לא הגה הירשל לא בבנו ולא בשום דבר שבעולם.
כל עצמו של הירשל היה מרגיש באשתו ששוכבת לפניו ונושמת… מעיניה של מינה הבהיקה ציצת אור שכיוצא בה לא ראה הירשל מעולם… נסתכל וראה שאבריה נתמלאו… לא הספיק לשאול עד שהבהיק זיק של נרות מעיניה האימהיות.
מיד נפקחו עיניו של הירשל והכיר את האמת.
" הוא מתקרב אליה באופן הדרגתי ורגש הסלידה מפנה מקום לחיבה ואינטימיות.
מה גרם לתמורה ביחסו למינה?
א. ירידת השפעתה של צירל- היא חדלה לחצוץ ביניהם.
ב. ירידת השפעתה של בלומה על הירשל- מינה הופכת בהדרגתיות המפלט של הירשל מצירל ועריצותה וגם מפני צילה הצונן של בלומה.
הוא מגיע להכרה שבלומה לא תספק לו אהבה.
בהתחלה בלומה מהווה ניגוד לאימו-רכה וענוגה, אך לקראת סיום הסיפור הוא מתייחס אל שתיהן כאל אותה קטגוריה.



נק' מפנה נוספת בשינוי יחסו למינה- הנשף בבית גילדנהורן- מינה מהווה שם עבורו משענת מפני תחושת הבידוד שחש במסיבה, משווה בין עיני מינה לעיני בלומה, לטובת מינה.


דמויות המשנה: לדמויות המשנה תפקיד מרכזי בייצוג החולשות הפנימיות של הקיום הבורגני.
ברוך מאיר הורוביץ: מייצג את אלה שקיבלו על עצמם את אמות המידה של החברה היהודית הבורגנית כדי לזכות בבטחונה.
ברוך מאיר הוא אב-טיפוס של אדם שהשלים עם קיומו, וויתר על אהבתו למירל, אימה של בלומה, על מנת להסתפח לביתה העשיר של צירל.
הוא זכה בבטחון שהכסף מקנה לאדם על חשבון חיי האהבה.
בולטת ההנאה שלו מממונו וממה שזה מקנה לו (נסגר עם צירל בחנות והם מונים את כספם, עושים ערמות ומתמוגגים מנחת…) כניעה לעולם הערכים של הממון מאפיינת את העיירה כולה- הזיווגים נעשים בהתאם לממון והמעמד הכלכלי- התנהגות שזוכה לבקורתו של המחבר.
ברוך מאיר חושש מהפגישה עם הלא מודע, מבחינה זו הוא אינו מגיע לבגרות.
כדי להתבגר על האדם להתנתק מטבורה של החברה ולנהוג על פי ציוויי ליבו.
(בלומה, בניגוד לו, משועבדת מבחינה פיסית אך נפשה בת-חורין.
בולט במיוחד כאשר היא עוזבת את ביתו ועוברת לגור אצל עקביה מזל ותרצה מזל שנשאו בניגוד לנורמות החברתיות ומתוך אהבה.
גדליה צימליך: אביה של מינה: מייצג את המתעשרים החדשים, דור ראשון לעושר שפוחד כל הזמן מפני יום המחר ומאובדן הכנסתו ובטחונו.
(בניגוד למשפ' הורוביץ שהם עשירים "ותיקים").
יחסיו של צימליך עם הרשויות תלויה ומבוססת על שוחד- עוד נורמה פסולה המאפיינת את החברה.
דודו של הירשל (המשוגע): הטירוף הוא ביטוי לנפש מודחקת, הוא מתגלגל מדור לדור ונתפס כקללה שאינה מניחה לאיש.
צירל מפחדת שבנה ילך בעקבותיו.
הירשל דבק בדודו משום שהוא העז להשיג את מה שהירשל אינו מעז- חריגה מהמוסכמות וסלילת של דרך משלו.
ייתכן שטירופו לא היה אמיתי ואולי רק נתפס ככזה בשל שחרג ממוסכמות.
( הצמחונות שלו נתפסה כשיגעון, צירל מקשרת בין לימודי החוץ שלו לטירופו…).

[עריכה]מוטיבים חברתיים בעלילה
מוטיב האכילה: מתייחס בעיקר לדמותה של צירל, המתנגדת העיקרית למימוש העצמי והרצונות של הירשל.
עיקר תאוותה של צירל היא האכילה.
מאד מרוצה מבלומה, בין היתר כי היא מתקינה ארוחות מצוינות.
נאמר עליה: "שבאה לכלל שנים שכל עיקרה של אישה אינו אלא מאכל ומשתה".
הסעודה היא סמל לחיי משפחה בורגניים.
פעמים רבות לאורך הסיפור, כשמתוארת החברה הבורגנית, היא מתוארת על רקע ארוחות דשנות.
כל עוד הירשל שומר על האינדיוידואליות שלו, הוא סולד מהאכילה התעוותנית של אימו.
לאחר שנכנע לתכתיביה ולחיים הבורגניים הוא משתתף בארוחות האלה ובמצבים אחרים הוא נמנע ומתנגד לאכילה הכפייתית ונוטה אף לצמחונות.
הוא אף מהרהר שמא דודו, אחי אימו נחשב למשוגע כי הוא "נתפרנס מן העשבים, נזיר היה מן הבשר.
.
"הירשל מקשר בין אכילת פגרי עופות ודגים לבין דמותה של מינה שנכפתה עליו ע"י אימו בתאוות הממון שלה.
מינה קשורה למעגל הזלילה כשם שדודו היה ניגוד למעגל זה.
הירשל מרגיש שאינו מממש את עצמו ויוצר קשר בין זה לבין רעב.
(מרעיב עצמו במטרת למצוא תיקון).
האכילה מסמלת עבורו כניעה לתכתיביה של אימו.
בולטת הקבלה ניגודית בין הסעודה עם מינה ומשפחתה לבין אכילת העוגיות של בלומה.
מוטיב הבית: הבתים ברומן מבטאים את פני החברה.
ביתם של ההורוביצים נמצא בטבורה של העיר, מבוסס על הממון שמנווט את חייהם.
הם אינם ממהרים הביתה בסיום יום העבודה וממשיכים לשבת בחנות ולספור את הכסף.
הבית כשלעצמו אינו מהווה עבורם ביטחון קיומי.
כשהם חוזרים ממסיבת האירוסין הם מוצאים את ביתם נעול בידי המשרתת.
גדליה צימליך חרד כל הזמן מפורענות שתבוא על בית- גם עבורו אין הבית מקום המעניק ביטחון נפשי וקיומי.
יונה טויבר מצליח לבנות לו בית על בסיס כלכלי כשגיצל שטיין, אחיה של אישתו תומך בהם.
הבתים הללו מושתתים על ממון.
בתים אחרים אינם קיימים.
ביתה של סופיה שומם, בעלה אינו בבית רוב הזמן ולכן היא מרבה לבלות אצל מינה.
בלומה אינה נישאת ולא מקימה בית.
כל העירה כולה בנויה על בית קברות ותשתיתה נירקבת.
ביתם של עקביה מזל ותרצה (ביתה של בלומה) יוצא דופן.
הירשל נאבק על ביתו האמיתי.
בתחילה בורח מהבית אל היער ואל השיגעון.
שיבתו הביתה היא כניעה והשלמה עם גורלו.
הבית הוא סמל למוסכמות החברה וחזרתו הביתה מסמלת את חזרתו למסגרת החברתית.
היער: מסמל עולם ללא גבולות, ללא חוקים מחייבים, עולם של רגשות עזים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי.
כל הסדרים והמנהגים בטלים ביער והוא ביטוי למרידה בכל סדרי החברה.
הקבצן הסומא: לאחר שהדוד מסתלק מהבימה הסיפורית, הופך קבצן עיוור להשלך דמותו של הירשל.
הקבצן העיוור מופיע לראשונה בסיפורו של ד"ר לנגזם, הקבצנים הינם דמויות המביעות רגשות עמוקים.
בחלומו הוא זורק כסף לתוך עיניו של הקבצן ומעוור את עיניו שלו.
הקבצן הסומא הוא השלכה נפשית של הירשל- מצד אחד ביטוי למרד ומצד שני ביטוי לכניעתו.
שגרות לשון המאפיינות את דמות המספר: המספר משלב שגרות לשון, ביטויי חוזרים המתפקדים כמוטיבים חוזרים.
"אלוקים בשמים": בטוי שיש בו מעין קיטרוג על הגורל: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה.
רופאים ורופאות אכלו את יגעה ואת החולה לא רפאו.
אלוקים בשמים ראה את מכאובה ונטלה מן העולם.
" [,,]"… הכח שנתן אלוקים שבשמים" לבלומה לעבוד בבית קרוביה… דמות האלוקים מלווה גם את נישואי הירשל ומינה: "אלוקים שבשמיים יודע נרו של מי כבה…" "אלוקים שבשמים עשה לה בית (למינה) ואינה צריכה לשל אחרים…" דמות המספר מתייחסת באירוניה לגורלו של הזוג.
הבית שהוקם בחסד אלוקים אינו בית.
הכרת התחושה שהגורל האלוקי פועל באופן סתמי וחסר רחמים: "אבל אלוקים שבשמים וצירל וטויבר על הארץ עשו שישא את מינה ולא ישא את בלומה".
ההקבלה בין אלוקים לבין צירל וטויבר מאירה את הגורל באופן אירוני.
הלשון שיוצרת אירוניה מופנית כלפי אלוהים המשתף פעולה עם החברה בכפיית רצונה על הפרט.
לא הצדק והרחמים מאפיינים את אלוקים שבשמים אלא גורל עיוור הפוגע לעיתים באדם.
לקראת סיום הרומן משתנה משמעות הביטוי כשמדובר בתאור חייהם של הירשל ומינה שנגאלו מן המכאוב.
"אלף": הרבה מאד- לשון הבאה לבטא חויה מועצמת מאד, אולם מכיון שיש פה פער בין החוויה לבין המציאות, נוצרת אירוניה.
בעולם השיגרתי והקבוע שבו שולטת רשות אחרים, אין מקום לחוויות עוצמתיות.