כולם כותבים פה קטעים קצרים... אז גם אני רוצה לנסות חיחיח...
"תום... אתה חושב שנעבור את החורף?" שאלה שני בעודה מחבקת את ביטנה...
"את תראי שנעבור אותו איכשהו... אנחנו חייבים..!!!" הוא אמר ועטף אותה אליו, מחבק אותה בחום...
"אבל..." היא ניסתה לדבר אך הוא לא נתן לה...
"אם לא בשבילך לפחות בשביל התינוק!" הוא אמר ונגע בבטנה עם ידו הקרה..
היא הביטה לו בעיניו התכולות ומחקה את הדמעה שזלגה לה מעיניה...
"אבל למה אנחנו צריכים לחיות ככה? למה...???" היא שאלה מנסה להבין אך לא מצליחה...
"את זה רק ה' יודע... הלוואי וההורים שלנו לא היו נוטשים אותנו.. ולא היינו צריכים להגיע לפנימיה הנוראית הזאת..." הוא אמר וחשב לעצמו...
"אבל הם נטשו אותנו!!! למה ברחנו משם בכלל?? לפחות שם הייתה לנו קורת גג חמה ואוכל..." שני ניסתה לשכנע אותו לחזור...
"את רוצה שיקחו לנו את התינוק שתרם נולד?? אנחנו לא יכולים... לא!" תום אמר מנסה להסתיר את הדמעות.
"אנחנו רק בני 16! ה' ישמור אותנו..." שני אמרה והחלה להתהלך הלוך וחזור לאורך הסימטה החשוכה.
"שני!! אני אוהב אותך... את יודעת שנעבור את זה!" הוא אמר לה ונשק לה על השפתיים קלות, אך היא? היא לא השיבה... היא בכתה וערערה לה בקול...
"אני רק נערה!!! כל החיים עוד לפני... אנחנו נקפא כאן... קור כלבים בחוץ... המעיל שלי קרוע... ולכל הרוחות אני בהריון!!! לא היינו צריכים לעשות את זה, לא!!"
תום לא השיב לה... רק חיטט בפחים כדי למצוא להם משהו לאכול, למצוא לשני לפחות, כדי שתהיה חזקה.
הוא רצה שהיא תלד, היא הייתה רק בתחילת ההריון, אך הוא חיכה בקוצר רוח לתינוק... כדי לחפר על החטאים של הוריו ושל הוריה של שני...
מדי פעם היו יושבים ברחובות ומקבצים נדבות... היו אנשים טובים, הם הביאו להם מטבע או שניים...
אך זה לא עזר להם כלל וכלל הרעב היה קשה... והקור? הוא היה עוד יותר גרוע...
הימים החלו קרים יותר ויותר... ושני, היא חלתה... הייתה חלשה.
"תום בוא נחזור! אני לא יעבור את החורף..." שני אמרה לתום "תרחם עלי בבקשה.." היא בכתה אליו.
אבל תום לא היה מוכן. הוא לא רצה לאבד את התינוק שלהם.
הוא אהב את שני, אהב מאוד... יותר מאשר את עצמו...
אבל משהו לא איפשר לו לחזור אל המקום הנוראי הזה, בו גדלו מאז נולדו... אנשים רעים היו שמה, עד מאוד... ' אנחנו נעבור את החורף... אנחנו כבר קרבים לסיומו...' חשב לעצמו.
"לא!!" הוא אמר לה והתרומם... "לא, לא, לא!!!" חזר שוב ושוב...
שני ניסתה להתרומם אך לא הצליחה, מצבה היה קשה מדי.
תום לא ידע זאת, הוא היה חזק... והיה לו כוח רצון...
אבל הוא לא ידע ששני חלשה וכוח הרצון שלה כבר אבד ממזמן...
"הלכתי לחפש לנו כמה שקלים כדי לקנות אוכל..." הוא אמר לה ועזב את הסימטה הצרה בה הם ישנו...
שני לא הגיבה... גם קול לא יכלה להוציא מפיה... ובליבה רק שלושה מילים הדהדו "אני אוהבת אותך"
אך תום לא שמע, לא יכל לשמוע...
עיניה נעצמו עט עט, ולא נפכחו מעולם שוב...
"שנייייי" חזר תום אל הסימטה לאחר רבע שעה עם פרוסת לחם בידו.. והחל לבכות כשראה את גופה הקר מונח על הריצפה.
היא לא הגיבה, לא שמעה ולא הרגישה דבר...
הוא שכב לידה, בוכה ומחבק אותה... "שני, אני מצטער!" הוא אמר...
אך כבר כלום לא יכל לעזור...
תגיבווווו לי בבבקשההההה




