הוא הבטיח, הבטיח לחזור.

היא הביטה מחוץ לחלון, אביב עכשיו. הכל פורח,הציפורים מצייצות, אבל היא.. היא לבד, היא יושבת ומחכה,
הוא הבטיח שהוא יחזור, הוא הבטיח.
לפני שהוא יצא הוא אמר "חכי לי, אהובה, אני עוד אחזור, רק תחכי".
והיא, היא חיכתה.
כבר כמעט שנתיים עברו מאז, והיא עוד מחכה לו, מחכה שהוא יחזור.
אנשים דיברו איתה בהתחלה, ניסו לשכנע אותה להמשיך, אבל היא לא יכלה.
"הוא הבטיח" היא אמרה, "הוא הבטיח שיחזור" ואנשים רק הביטו בה במבט מלא רחמים, כאבו את כאבה, וניסו להבין אם היא אכן מאמינה בזה, או רק מנסה לשכנע את עצמה שהוא עוד יחזור.
כעת היא ישבה על אדן החלון, הביטה בפרחים וחשבה על אותו היום שהוא יצא, לפני כמעט שנתיים.
הם בילו שעה ארוכה במיטה, ואז הצלצול הזה, הצלצול ששינה הכל.
הוא זומן לשטחים, ללבנון, הוא היה חייל בקרבי, והיו צריכים אותו שם.
הוא קם מהמיטה ומיהר להתלבש, היא הביטה אחר כל תנועה ותנועה שעשה, מתאפקת לא לבכות, היא ידעה במה כרוכה הנסיעה שלו לשם, היא ידעה שהיא עלולה לאבד אותו.
הוא הביט בה, וראה אותה מביטה בו בעיניים מבריקות, "די מתוקה, אל תבכי, אני עוד אחזור"
והיא? היא לא ענתה, היא לא יכלה, היא רק פרצה בבכי, מחבקת אותו בכל כוחה ומנסה לשכנע אותו להשאר "אל תלך, בבקשה אל תלך.. תשאר איתי פה, אני מפחדת"
הוא הביט בעיניה ובדמעותיה שלא חדלו לרדת, ונישק את פיה, הוא היה מלוח מהדמעות, "אל תבכי, אני אבכה בסוף גם, אל תבכי, את תראי שאני אחזור, וכשאני אחזור אני אחזור לתמיד, אני לא אעזוב אותך לעולם, רק אל תבכי אהובה, אל תבכי" ואז צפצפו לו בחוץ, הוא נתן לה נשיקה אחרונה, נשיקת פרידה, ואמר את אותן מילים שמהדהדות בראשה שוב ושוב "חכי לי, אהובה, אני עוד אחזור, רק תחכי", ויצא.
היא הביטה בג'יפ הצבאי מתרחק במהירות, וקיוותה לראותו שוב, בקרוב.
יום למחרת, כאשר התעוררה בבוקר, הביטה הצידה, המקום שלו, המקום שלו במיטה היה ריק, קר.
היא נזכרה שבשעה זו אתמול הם עוד היו יחד במיטה, עושים אהבה.
ואז נשמעה דפיקה בדלת, היא התעטפה בחלוק ויצאה מחדרה, היא פתחה את הדלת ובפתח עמדו..
"לאאאאא" היא זעקה, "זה לא יכול להיות, זה לא קרה.. תגידו לי שזה לא קרה, בבקשה תגידו לי שזה לא קרה" היא פרצה בבכי היסטרי ונפלה על הרצפה, מפקדו עמד בפתח, עם סגנו, וכמה מחבריו.
הם הביטו בה חסרי אונים, לא יודעים מה לעשות עם הבחורה השבורה, הבוכייה שהתפרקה מולם, אחד מחבריו ניגש אליה, הרים אותה והניח אותה על הספה, הוא ניסה להרגיע אותה, אך ללא הועיל, הוא הסביר לה שהם לא יכולים להשאר עוד זמן רב,שהם חייבים לחזור ליחידה.
היא הנהנה מבעד לדמעותיה, היא הבינה, היא רצתה להיות לבד.
הם יצאו, עם הבטחה שיחזרו לעזור.
היא נותרה לבד,הם לא חזרו, היא לא חשבה שיחזרו, זה קשה מדי.
שבוע שלם היא ישבה לבד בבית, לא אכלה,לא שתתה, לא דיברה כמעט..
היא בכתה, בכתה הרבה, בסוף השבועיים לא נותרו לה דמעות.. היא לא חזרה לישון במיטה ההיא, היא ישנה בסלון, היא לא יכלה.
לאחר שנה היא כבר החלה להפתח יותר, הלכה לפסיכולוג, ניסתה לקבל עזרה, בילתה הרבה עם משפחתה.
ביום שהיה אמור להיות השנה ה4 שלהם ביחד, היא ישבה על אדן החלון, הביטה באביב שבחוץ וחשבה.
חשבה עליו. ועל היום ההוא, לפני כמעט שנתיים.



תגובות? 😊