********** "המכתב " *********

אני לא כ"כ יודעת איך להתחיל לספר, מה להגיד קודם.... איך לגרום לכם להאמין לי שזה היה בהחלט הרגע היה נורא בחיי.
אולי אני אתחיל מההתחלה.
זה היה השבוע האחרון של הלימודים.
המנהל הכריח את כולם לבוא... " לפחות נראה אתכם לפני הטקס סיום." הוא אמר בין כיתה לכיתה והכריח את כולם לבוא.
"אולי תהיי לכם הפתעה" קרצה לנו המורה כשסגרה את הדלת אחרי המנהל.
ובאמת הייתה לנו הפתעה.
כשהגענו ליום האחרון של הלימודים באמת ציפתה לנו הפתעה.... 7 אוטובוסים גדולים חיכו לנו בחוץ.
"בוגרי י"ב היקרים... אנחנו נוסעים ללונה פארק.." הכריזה סגנית המנהלת לתוך מערכת הכריזה.
צחקנו כולנו ועלינו במהירות המרבית אל האוטובוסים.
המורה למחשבים סיפק את הגיטרה ודורון דאג להנעים את זמננו לת"א בפריטה על הגיטרה.
זו הייתה הדרך המושלמת לסיים את השנה.... לסיים את כל 12 השנים שלנו כתלמידים.
יומיים אחר-כך היה הטקס סיום.
השכבה העלתה מחזה מפואר עם שירים וריקודים, ההורים הוזמנו וחצר בית הספר הייתה מלאה עד אפס מקום.
כולנו היינו נרגשים מאחוריי הקלעים.
הבנות עלו לשיר הראשון. כולנו לבשנו שמלות אדומות.
דנה דאגה לתלבושות, ודקה לפני שעלינו היא אמרה לנו שהיא ממש גאה בעבודה שלה.
קבלנו מחיאות כפיים סוערות על הופעתנו וזה עודד את המוטיבציה להמשיך את המופע.
בסוף עפו לשמיים זיקוקי דינור מכובדים למדיי שסגרו את המופע והותירו אותנו עם זיכרונות מתוקים מתקופת התיכון.
חיבקתי את חברותיי חזק. "מעכשיו.. צבא" צחקה אפרת באוזן.
"אוו הנה את " התקרבה אליי אמא וחיבקה אותי חזק.
אבא ואחיי באו אחריה והצטרפו למין חיבוק משפחתי גדול בכניסה לחצר בית הספר.
"הנה אני רואה דמעה" אבא אמר בלחש. הוא ידע שאני רגשנית גדולה, ושאני מעלה דמעות מכל דבר קטן.
"זה לא איחר לבוא" צחק אחי הקטן והחזיק לי את היד.
"עכשיו נראה אותך במדים" אמר אמיר- האח הגדול שלי, שבא במיוחד מהצבא בשביל הטקס.
"אני אלך להגיד שלום למורים" הוא אמר. החזיר את הנשק אל הכתף שלו והלך לדבר עם המנהל.
"נלך..?" שאל אבא.
אמרתי להם שאני נשארת בבית הספר.
"יש הרמת כוסית מאחוריי הקלעים, נעזור לסדר, ונלך כולנו לים.." אמרתי להורים הגאים שלי. הם חיוכו, אישרו והלכו.
ההרמת כוסית הייתה נחמדה.. הכרזנו "לחיים" ולגמנו מהר את השמפניה הקרירה.
"נסדר את הכיסאות בערמות ואח"כ נלך לים. יש אוטובוס שייקח אותנו לחוף ירושלים"
צעקה טלי. יו"ר מועצת התלמידים.
"תמר.." שמעתי את הקול שלי.
הסתובבתי לאחור.
"רציתי להגיד לך ששרת ממש יפה " הוא החמיא לי.. הוא זה שרון.
זה שתמיד ישב לידי בשיעורי מתמטיקה.
היו לו משקפיים עגולים שבשעת מבחן היו נופלים לו עד לקצה האף.
שרון היו מסוג האנשים שהיו מתבודדים. תמיד היינו רואים אותו לבד. מחובר באדיקות לשתי אוזניות קטנות שיצאו מהכיס שלו.
"היה כיף לצפות במופע.. פתאום השכבה לא נראית כ"כ גרועה ולא מגובשת." הוא צחק ועזר לי להרים את הכיסאות.
"כן.. אתה צודק." כמו שאמרתי.. לשרון לא חברים.. וזה מה שגרם לו להיות מריר לגבי השכבה.
"אהה. תמר.. אני יודע שאמרתי שאני לא אלך.. אבל אחרי הטקס אני חייב ללכת.. למסיבה אני מתכוון" הוא גמגם.
"יהיה כייף.. אתה תראה. אני כבר קנית שמלה.. והשכנה שלי הבטיחה שהיא תאפר אותי".
"את תראי הכי טוב במסיבה. אני יותר מבטוח. ו... אה.. אני יודע שכל עניין הזוגות לא מקובל.. אבל אני רוצה שתהיי בת הזוג שלי למסיבה..."
נפל לי הכיסא מהיד, על הרגל.
"אווץ'.." התכופפתי אל הרגל. נבוכה ממה שכרגע קרה.
"בטח שאני אבוא.. נשאר הצמד המתמטי עד ליום האחרון של הלימודים.." צחקתי.
"ייששש" הוא הרים אותי להדביק לי נשיקה.
זה היה כ"כ מפתיע.. ולא ידעתי אם לשמוח או להיות מובכת. זה היה כ"כ רומנטי בעייני.
אף פעם לא הרימו אותי ונישקו אותי... ועוד בחצר בית ספר.
"ניפגש באוטובוס" הוא חייך. לקח ערמה של 5 כיסאות ורץ איתם אל המחסן.
הלב שלי דפק בחוזקה.
הנסיעה לים היה הכי טובה שיש.
ישבתי בספסל האחורי עם 2 החברות הכי טובות שלי ועוד כמה בנים גבוהים מהכיתה שלי.
סיפרנו בדיחות, נזכרנו במיליון דברים שקרו במהלך 3 השנים שלנו בתיכון, שרנו וצחקנו..
כשהאוטובוסים עצרו, ירדנו במהרה והחול הקר בין אצבעותינו קיבל את פנינו.
שולחנות ארוכים עמוסים בכיבוד עמדו ממש קרוב לשפת הים.
אבל אף אחד לא אכל.
רצנו כמו חיות אל המים והתחלנו להשפריץ אחד על השני.
חיפשתי את שרון. וכששמעתי את הקול שלו קורא לי, חשתי הקלה רבה.
"פחדתי שבסוף לא תבוא" אמרתי לו.
הוא השפריץ עליי. ואני עליו..
בסוף... בדיוק כמו בסרט. הוא תפס אותי חזק.. ונישק אותי.
בדיוק כמו הנשיקה הראשונה שהוא נישק אותי בחצר בית ספר.
"אני אוהב אותך" הוא אמר.
זה היה כ"כ מוזר. כי .. זה שרון.. זה שהיה עוזר לי להתכונן למבחנים, שרון שהיה המאסטר במחשבים, שאהב ספרים, וסרטים ולא עניין אותו מסיבות ובנות.
אומנם הוא היה גובה והיו לו כתפיים רחבות יפות כאלה.. ומתוך המשקפיים העגולות שלו בצבצו להן זוג עיניים ירוקות, אף פעם לא ראיתי אותו ככה. כמישהו שינשק אותי באמצע הים בצורה הכי רומנטית שקיימת. כמישהו שיגרום לי להרגיש משהו שבחיים לא הרגשתי.
אני בטוחה שמלא חבר'ה ראו ולא הבינו.. אבל זה כל-כך לא היה אכפת לי.
היה לי כיף בתוך זרועותיו. הרגשתי כ"כ טוב.

כמו שכבר אמרתי, קניתי שמלה למסיבה. (לנשף סיום- במילים יותר יפות) שמלה שחורה שעטפה את גופי ברכות ונתנה לי תחושה של מלכה.
לקחתי זוג נעלי עקב ישנות של אמא והתחלתי להתהלך איתם בבית.
תיארתי לעצמי איך שרון מצלצל בפעמון הדלת, ואני יורדת למטה בצעדים קטנים ועדינים, מחייכת חיוך ענקי – והוא מצידו זורק לי מחמאה קטנה שגורמת לי לרחף כל הלילה.
חשבתי לעצמי איך הוא לוקח לי את היד משלב אותה בשלו וצועד איתי אל המכונית השחורה שתחכה לי למטה, הוא יפתח את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי, ינשק אותי על הלחי, ויאמר לי שהוא אוהב אותי, כמו שהוא לא אהב בחיים.
צלצול טלפון העיר אותי מהחלומות. זו הייתה אמא.

ב8 בערב הייתי מוכנה. האיפור היה מושלם, השמלה והנעליים כ"כ התאימו שהיה אפשר לחשוב שהם נוצרו ביחד כסט.
השיער החום שלי גלש על כתפיים ודגדג לי את הגב.
ישבתי כולי ציפייה, הפרפרים בבטן הרגו אותי כמעט.
"קבעתם ל8 ?" שאלה אמא.
"כן" עניתי לה ביובש.. הסתכלתי על השעון .. היה כבר שמונה ועשרים.
למה הוא לא בא.. אני ממש התעצבנתי. מנשק אותי בבית הספר. באמצע הים. אומר לי שהוא אוהב אותי.. גורם לי לחכות.. ובסוף הוא לא בא.
אני לא אבכה. אמרתי לעצמי שהסתכלתי במראה בחדר שלי.
"אפרת" אמרתי בקול חנוק כאשר היא ענתה.
"יש לכם מקום באוטו?" שאלתי.. אפרת ידעה שלא צריך לשאול כרגע כל מיני שאלות מיותרות והיא אמרה שאין מה לדאוג, היא ואלון יאספו אותי.
כשהגיעו אפרת ואלון אל הבית שלי היא צלצלה.
"רדי למטה" אמרה וניתקה.
"טוב אמא .. אני הולכת" נעלתי מחדש את נעלי העקב. לקחתי את התיק ופתחתי את הדלת.
הטלפון צילצל.
אולי זה שרון.. אמרתי לעצמי.
אבל לא רציתי לענות. לא היה אכפת לי מה היה התירוץ שלו. זה היה אמור להיות יום כ"כ שמח והוא פשוט הרס לי אותו.
"תענו.." צעקתי וסגרתי את הדלת אחריי.
"היי" חייכתי מחוץ למכונית של אלון (חבר של אפרת.. כן).
התיישבתי בפנים.
אלון הביט מהחלון המכונית וראה את אמא שלי יוצאת החוצה.
"תמר.. אמא שלך קוראת לך". אמר אלון.
הוצאתי את החגורה שהרגע שמתי. פתחתי את דלת המכונית והתקרבתי אל שער הכניסה.
"זה אבא של שרון.."
"הוא אומר ששמך ומס' הטלפון שלך היה כתוב במכתב שלו."
"איזה מכתב..." שאלתי.
"במכתב של שרון.."

"במכתב ההתאבדות שלו". אמרה.