ישבתי לי לבד...בחצר..
ניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו הייתי במקום אחר..
חשבתי מה היה קורה אילו הייתי בשמיים...
או..אילו הייתי חיה על שפת המים..
פתאום שמעתי קול מאחוריי
וראיתי מישהו מתקרב אליי..
כשהתקרב לא זיהיתי את פניו
אבל משום מה הרגשתי שצריך לסמוך עליו..
הוא התיישב לצידי ואמר:
"מה קרה ילדתי? העולם נראה לך אכזר?"
הבטתי בפניו,
נתקעתי על עיניו..
ולאחר מכן אמרתי:
"כן..קצת...מה גרם לך לבוא לדבר איתי?"
הוא הביט בעיניי כאילו מחפש תשובה
ואז אמר: "האמונה באהבה"...
לא הבנתי את משמעות דבריו..
אך לו הכל היה נראה כמובן מאליו..
שאלתי אותו: "מה זאת אומרת האמונה באהבה?"
והוא אמר: "בתוכך את יודעת את התשובה"
הבטתי עליו ואמרתי
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר איתי"
הוא נשם עמוקות ואמר:
"את פגועה מאהבה..לכן העולם נראה לך אכזר"
הבטתי בו בפרצוף מבולבל
ואמרתי "אני לא פגועה..אני רק חושבת שעל האהבה קצת חבל"
הוא אמר לי: "ילדתי חבל אומרים על מי שמת והאהבה הזו לא מתה
אז אזרי אומץ ונצלי אותה"...
הוא קם וחייך אליי חיוך גדול
ואמר לי "עליי לעזוב...אך זכרי - האושר שלך חשוב יותר מהכל"




