ראיתי כתבה בחדשות על החיילים של גולני משנת '73' שנלחמו במלחת יום כיפור
ופשוט התחלתי לבכותת!!.
החלטתי לכתוב על זה קטע קטןן...אבל אומר הרבה..
תהנו!
"חובש", "אני מת!!"הם זעקו.
לא היה ביכולתנו לעזור להם, הם נלקחו מידנו, נקטפו מעולמנו בצורה הכי כואבת שיש.
חבריהם לגדוד, כואבים עד היום, המלחמה הנוראית חרוטה להם בראש.
לא יוצאת!.
"חובש, תעזרו לו!!", "חייל גוסס פה!!" אך אף אחד לא שמע אותם
הם זעקו בקולי קולות,
אך לא יכלו לעזור.
חבריהם לגדוד עד היום כואבים.
החיליים שכבר לא חיילים נשארו בהלם מלחמה, עוד מאז, שנת '73'.
הם ראו הכל, הכל!.
ראו את חבריהם מתים לנגד עיניהם
ועד היום הפצע לא נרפא...
כנראה שהמשפט 'רק הזמן מרפא את הכאב' לא נכון לגבי אנשים אלו.
רק בזכות אנשים אלו יש לנו את החרמון, בשבילנו מתו המון חיילים
ההורים שלהם מה הם ביקשו?!שהבנים שלהם יחזרו הביתה בשלום!.
אך הילדים האלה, שכבר לא ילדים רגילים, נלקחו!בידי הסורים.
עכשיו הילדים הללו מלאכיםם..
ואני בטוחה ששם למעלה יותר טוב להם עכשיו!
"גולני שלי היא גם יום כיפורים
היא מוצב החרמון בפסגת ההרים
רובאים שירו ורעים שנותרו
בצדי הדרכים למולי.."
'יהי זכרם ברוך!'
אוהבת,
לינורו'שש




