את ג'ייס אני מכירה מאז ומתמיד, אפילו מהתקופה שגרתי בשיקגו, הוא עזר להתאקלם לסביבה בסיאטל למרות שזה לא כל כך מה שעניין אותי אבל זה עזר גם לי וגם לו להסיח
את דעתנו ממה שקורה סביבנו. ג'ייס יודע מה עובר עליי, שנינו תכננו את אותו עתיד, שנינו רצינו לברוח .... לא ממשהו ספציפי, מהחיים האלה בכלל. הוא ידע מה זו בדידות,
הוא ידע שהעתיד שלו הולך להיות עצוב וקצר.
נפגשנו במקום הקבוע כמעט כל יום, היו ימים שלא הצלחנו להגיע, תמיד היינו עסוקים במחשבות על העתיד שלנו, העדפנו את העתיד על פני ההווה, העדפנו לחשוב כמה נסבול בעתיד
מאשר לחשוב כמה אנחנו כבר סובלים. המקום הקבוע היה כמו מחבוא מהחיים, מהמציאות שמחכה לנו אם נחזור הביתה. אומנם זה היה רק מחסן עלוב אבל בשבילנו כל מקום היה עדיף על
פני הבית.
כשחזרתי היום מהמקום הקבוע ההורים לא חיכו בחיוך. כרגיל אמא חזרה על עצמה ושאלה למה לא ניקיתי את הבית? למה לא סידרתי את הכביסה? וכבר לא מצאתי טעם להסביר את עצמי
הרי בסופו של דבר, אמא חוזרת על מה שהיא אומרת בכל פעם ואבא חוזר על.. מה שהוא עושה בכל פעם.
ג'ייס התקשר יום למחרת, הוא ידע למה לא באתי היום, הוא תמיד יודע למה, והוא תמיד יודע איך לעודד אותי: "תחשבי על מה שיהיה בעתיד, כשתברחי מהבית שלך, הכל ייגמר".
בן אדם שפוי עם חיים נורמליים יחשוב שזה משפט חולני, שזו דרך חולנית לתאר כך את העתיד של נער ונערה בני 15, ושבכללי זה חולני להיות כל כך תלוי בעתיד- תמיד לחשוב עליו,
תמיד לתאר אותו, תמיד לדבר עליו, תמיד..... העתיד. השבוע, ג'ייס כמעט נשבר הוא אמר לי שהוא לא יכול יותר כבר, וכל מה שהצלחתי להוציא מהפה זה: "אל תעזוב אותי לבד".
הוא לא עזב. אבל זה רק עניין של זמן עד שזה ייגמר. אני לא יכולה להגיד לחשוב על העתיד, כי רק על זה הוא חושב, ורק בעתיד הוא רוצה לחיות.
אחרי חצי שנה, הייאוש נמשך, היה לנו קשה אבל הסתדרנו, ידענו מה התוכניות שלנו, ומה אנחנו הולכים לעשות בדיוק.
ועכשיו אחרי כמעט שלוש שנים, אנחנו רק מחכים לרגע הנכון בו שנינו כבר לא נהיה קטינים, בו נוכל להגשים את השאיפות שלנו לעתיד שלו כל כך ציפינו. רק מהמחשבה שהרגע הזה
כל כך קרוב אני פוחדת, פוחדת שמשהו ישתבש, שלא נוכל לעשות זאת ונזכה בגורל המר של הורינו, וכך נגרום להמשך מסורת ארוכת שנים, אבל ג'ייס מיד מחזיר אותי למציאות "
זה יצליח, אני פשוט יודע, את תראי".
במשך השלוש שנים האלו הרצון לברוח חזר לעיתים רחוקות אבל היו רגעים שבהם זה היה כל מה שחשבתי עליו, המחשבה על העתיד הייתה זו שהסיחה את דעתי מהרצון לברוח.
ג'ייס ואני חלקנו כמעט את אותם חיים ותמיד ידענו מה לעשות ברגעים של שיברון, ניסינו להקדים את העתיד ואז ידענו שזה לא מה שמחכה לנו, שאנחנו נצא מהחיים האלה אך בבוא הזמן.
אף פעם לא ידענו אם שווה לחכות הרי מה ההבדל אם עכשיו או עוד כמה חודשים אבל האמנו- חיים לא יכולים להיגמר כל כך מהר.
כל חיים צפויים להיות ארוכים ומאושרים, אלא אם מישהו מפריע להם להימשך כך, במקרה שלי ושל ג'ייס הרגשנו שכולם עושים זאת, לא מישהו ספציפי,
פשוט כל האנשים שקיימים בעולם המזוין הזה.
זהו... אנחנו כבר לא קטינים, ועכשיו נוכל לעשות את הדבר היחידי שרצינו לעשות במשך כך השנים האלו, לברוח מהעולם הזה, להתאבד ולשים קץ לסיוט המתמשך.
אני פחדתי שאחד מאיתנו יישאר בחיים, שיינצל וכך יישאר לבד אבל ג'ייס היה בטוח בעצמו וכך נפגשנו כשמלאו לנו 18 במקום הקבוע.
זהו זה נגמר .... ואז הרגשתי צינורות מוחדרים לגופי, חמצן ממלא את ריאותיי, הייתי מבולבלת לא חשבתי שאני צריכה להרגיש את זה אם זה נגמר, ואז חזרו אליי הפחדים-
שאחד משנינו יינצל. כל מה שיכולתי לחשוב באותו רגע זה- הנה הלכו התוכניות. לא רציתי להעלות בדעתי כמה נוראי זה יהיה להמשיך להיות כלואה בתוך הכלא הזה שממנו כל כך
רציתי לברוח. אבל כשעיניי נפתחו הדבר הראשון שראיתי היה הבניין ההוא- המקום הקבוע שלי ושל ג'ייס. ראשי הכבד הוטל הצידה שם ראיתי אותו, ראיתי איך מכסים את
גופתו וקובעים את שעת המוות- הבריחה שלו.
יותר מדי אנשים ניסו לדבר איתי אחרי המקרה, פחדתי שגם ההורים שלי יבואו, אבל הם לא באו אז החליטו לאשפז אותי במוסד לחולי נפש, אני הכרתי את המקום
וידעתי שרוב האנשים שהיו שם ניסו להתאבד, בסך הכל לברוח.
ועכשיו אני ממשיכה להיות כלואה רק הפעם במיקום שונה. בבניין ההוא שראיתי כשלא הצלחתי לברוח, כלואה במקום שנתן לי ולג'ייס תקוות- שעדיין נותן לי תקוות,
במיוחד עכשיו כאני כותבת את זה, מוציאה את הכל כמו שהפסיכולוג החדש אמר, מחכה שהעט יתרוקן מהדיו ושאוכל ליישם את התקוות על גבי מעשה אחד, בריחה.
אני ידעתי שברגע שאספר את הכל גם אשים קץ לכל ושזה יהיה הרגע שבו כדאי שאחפור בקיר המרופד שבו אני בוהה במשך שלוש שנים ושממנו אוציא את כל הכדורים
שהייתי אמורה לקחת, הכדורים שהיו אמורים להוציא אותי מכאן את המציאות שאליה לעולם לא אחזור, הכדורים שישימו קץ לחיים האלה, לא למשהו ספציפי.
חברה שלי כתבה אותו.
מה דעתכם?
ואוווו אין לי מיליםםםם 😮
מדהים!!
אוהבת מלא מלא
גל.
QUOTE (sWeEt_GaL @ 26/09/2005) ואוווו אין לי מיליםםםם 😮
מדהים!!
אוהבת מלא מלא
גל.
גמני חושבתת ככהההההההההה
זה פשוט מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!
קצת עצובב
אבלל מושלםםם
איןןןןןן מיליםםםםםםםםםם..
פשוט מעלף!!!
כישרון כתיבהההה..מדהים!
בנות,
תגיבו זה ממש ממש חשוב לי.
פשוט מהמםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
אוהבת,
לינורו'ששש
QUOTE (G-A-L @ 26/09/2005) איןןןןןן מיליםםםםםםםםםם..
פשוט מעלף!!!
כישרון כתיבהההה..מדהים!
בדיוק!!!
