חשבתם פעם מה מרגיש זמר שניות ספורות לפני שהוא עולה לבמה??
חשבתם איך זה מרגיש כאשר קוראים בשמכם ומזמינים אתכם לבמה??
חשבתם מה ההרגשה כאשר אתם עומדים מול אולם מלא קהל, ומאות פרצופים נועצים בכם עיניים?
חשבתם מה עובר להם בראש ברגע שאתם מתחילים להפיק צלילי מוזיקה מפיכם לצליל המנגינה המתנגנת ברקע?
אני חשבתי, אני חוויתי, אני הרגשתי.
אנחנו הזמרים, איננו יכולים להסביר במילים את כל השאלות הללו, אנחנו מרגישים זאת.
אני עומדת אל מאחורי הקלעים, בדיקה אחרונה של המקרופון, אחד שתיים, אחד שתיים, אומר הבחור שאחראי על הסאונד.
באוזניה לוחשים לי שעוד 10 שניות אני צריכה לעלות לבמה. המילה "במה" מעוררת בלי צמרמורת אשר עוברת בכל חלקי גופי. אני מרגישה כובד על הרגליים וידיי מזיעות. אני זורקת מבט אחרון לעבר המפיק המוזיקלי שלי שלוחש שלי שיהיה טוב.
"נסטיה" אני שומעת את שמי ומתחילה לצעוד לעבר קדמת הבמה. מחיאות הכפיים וקריעות העידוד מקרב אנשים מקרובים וסתם אנשים גורמות לי לקוצר נשימה, אני רוצה להקיא, רוצה לברוח, חוששת.
"מה מילות השיר? אני לא זוכרת!" אני אומרת לעצמי כאשר המוזיקה מתחילה להתנגן ועוד 5 שניות אני אמורה לפצוח בהופעת לייף.
אני בוחנת את הקהל, מנסה לפענח את הבעות הפנים שלהם, עוצמת עיניים ונותנת לעצמי להיסחף, לשקוע, לזרום, להנות. אני פותחת עיניים ומגלה שהינה, זהו, השיר נגמר והגיע העת לרדת מהבמה. אני לא רוצה, אני מרגישה קשורה אליה, כאילו היא קוראת לי להישאר.
אני נכנסת אל מאחוריי הקלעים כאשר צעקות שמי שמלוות בשריקות ומחיאות כפיים מתנגדות באוזני, כאילו הם חלק מהשיר, שיר החיים, השיר שאחרי העליה לבמה.
אני מתיישבת על הכיסא מאחורי הקלעים ונושמת עמוקות, מתגעגעת לתחושה של לפני כמה דקות, כאילו תחושת אורגמה כאשר מרגישים מסופקים, התחושה, התחושה שלפני עליה לבמה.
לודעת למה כתבתי את זה!! אם אתם רוצים תגיבו, סתם הייתי צריכה להוציא את זה.




