הזכרונות שעוטפים אותי נהיים בלתי נסבלים יותר ויותר
מכאיבים יותר ויותר
פוגעים ופוצעים עמוק יותר, אל תוך הלב שנפגע כל כך הרבה,את הלב הלוחם שלי,שאפ'עם לא נכנע
ועכשיו כל כך קרוב לוותר,להשבר.
הרצון לא לקום מהמיטה מתגבר בכל בוקר ובוקר שמלווה בעוד מליוני מחשבות שרובם עלייך והשאר על בלעדייך....
הרוח שנושבת מהחלון מייבשת את הדמעות שליי,שכבר הספיקו לרדת למרות שרק לפני כמה דקות התעוררתי,
אני מביטה במראה ותוהה,
האם זה בגללי?!אולי איך שאני נראת....או מתנהגת,מדברת,מסתכלת?
מה עשיתי?
הרי הכל היה מושלם,עד שהבועה התפוצצה לי בפנים,כל מה שבנינו ביחד,הרסת לבד.
כל החלומות שלנו,הפכו לסיוטים שלי.
כל המחשבות עליינו הפכו לזכרונות
זכרונות שעוטפים אותי ולא מרפים...נהיים בלתי נסבלים יותר ויותר.מכאיבים יותר ויותר.
צלצול הטלפון מכאיב לי,במיוחד כי אני יודעת בוודאות שזה לא אתה,
לא התקשרת מאז
לא התענינת איך אני
התגברתי?
או שאני עדיין שקועה בשמיכה ספוגת הדמעות
שביליתי איתה במשך היומיים הראשונים,מאז שאני לבד...
אני הולכת ברחוב ומקווה לא לפגוש בך
ומצד אחר רוצה רק לראות אותך,מרחוק
רוצה רק להריח
רוצה שוב להרגיש את הפרפר
שקבור עמוק בתוך הבטן,שלא יצא כבר שבועות
מאז שהנשיקות שלך לא מעירות אותו
וגורמות לו לצאת מדעתו.
אני רוצה שתסבול
תסבול מעצם העובדה שאיבדת אותי
אבל מצד שני....
הכל יכאב הרבה יותר,אם גם לך זה יכאב.
אני מנסה להכריח את עצמי להפסיק באהבה הזאת,שמבחינתך נעלמה מזמן
ומבחינתי רק מתעצמת
אבל משהו בי לא נותן לשכוח אותך
להפוך אותך
לעוד אחד מאותם הזכרונות שעוטפים אותי ולא מרפים,נהיים בלתי נסבלים יותר ויותר.מכאיבים יותר ויותר.
זוכר את אותן שפתיים שנישקת נשיקות עדינות וטעימות,?
אותן שפתיים שלפעמים הצחיקו אותך ..
אותן שפתיים שעליהן התפרס אותו חיוך,שאני יודעת שאהבת.
אותן שפתיים לוחשות את שמך שוב ושוב,
בשקט..
ובטיפת תקווה שתשמע ותחזור
בטיפת תקווה שתתגע
תקווה שנעלמת בכל שנייה שאתה שם
ואני פה.
תקווה שבמהרה הופכת
לאותם זכרונות שעוטפים אותי ולא מרפים,נהיים בלתי נסבלים יותר ויותר,מכאיבים יותר ויותר.
שוברים יותר ויותר.......
יותר ממה שיש לשבור...
כי הלב נשבר עוד אז...באותו לילה.




