-!קיר לבן!-

הם הביטו עליה דרך חלון ראווה גדול. היא עדיין הייתה הילדה הכי יפה בעיניהם. הם בכו. בכי קטן וצר, האיש הזיל מעט דמעות והאישה בכתה בקול והסתירה את עיניה בחזהו של הגבר.
אפסו כבר הכוחות שלהם. הם לא ידעו מה רע לה כל כך, אולי לא הבינו.
היא ישבה שם, בוהה בקיר הלבן, תוהה עד כמה היא יכולה עוד לרדת, עד כמה היא יכולה להיות אבודה עמוק בתוך נפשה האומללה.
היא רק רצתה סימן. סימן שאיננה לבדה בעולם, סימן שמישהו אוהב אותה, שלמישהו אכפת. אבל האנשים כל כך אכזבו אותה, רמסו את כבודה, עזבו אותה כשכל כך הייתה צריכה אותם.
היא ניסתה להיות חזקה בשביל כולם, אבל בסופו של הדבר היא רק נהרסה, גופה השברירי כבר לא יכול לעמוד במעמסה, היא ניסתה להגיד "די" בכל כוחה, אך האנשים נהרו אליה כמו זרם של מים שאיננה יכלה לעצור.
היא הפנתה את מבטה לעבר הזוג שהביט עליה מהצד השני של החלון הראווה, היא כל כך שנאתה שמביטים עליה, חוקרים אותה, כאילו הייתה קוף בגן חיות, שנמצא במין כלא.
היא שמעה כבר את הרופאים אומרים שאין מה לעשות, שזה תוצאה של שנים על גבי שנים שבו הייתה ככה והמעמסה רק תשבור אותה. הם הציעו להם להמשיך להשאיר אותה באשפוז עד שתראה סימן חיים.
"ושתפסיק להביט על הקיר הלבן" הם אמרו והדגישו את המילים שמשום מה הכאיבו לה כל כך.
היא לא תפסיק להביט על הקיר הלבן, היא החליטה בעוז, הקיר הלבן סימל בשבילה משהו. משהו שלא ידעה אם להבחין בין צומת לב שלה או באמת אותם האידיאולוגיות של הפילוסופיה שלה.
או אולי הוא סימל בשבילה את החופש. את השחרור. השחרור מעצמה.
הם התעלמה ממבטיהם העצובים של הוריה שהביטו איך שהיא, ביתם היחידה, הולכת ונעלמת. נעלמת כפי שבאה, בסערה.
מגיע להם, היא סיננה במין שנאה מסוימת, הם הזניחו אותה, חשבו שתהיה מושלמת, מושלמת כפי שהם רצו שתהיה. הזניחו וציפו מימנה לכל כך הרבה. אולי היא לא הבינה, אולי היא חשבה שהדאגה שלהם, האכפתיות, האהבה, זה לא הדבר האמיתי. היא לא רצתה לשנוא אותם, אבל כל יחס שלהם אליה גרם לתחושה הזאת להתגבר.
"בוקר טוב, נסיכה" נכנס הרופא הצעיר ההוא, מתמחה ככל הנראה, באותו בוקר היא המשיכה להביט על הקיר הלבן, עדיין מנסה לחשוב על החיים. היא העיפה מבט לעברו, מנסה להיות אדישה, אפילו שהיא לא מכירה אותו, היא כבר הרגישה את השנאה העזה כלפיו. כלפיי כל האנשים שלא באמת מתכוונים לאהבה שהם מעריפים. היא סקרה אותו במין זעם, הוא היה גבוהה, שחרחר ולבוש מדים לבנים. עיניו הכחולות בהקו ונצצו והם השוו לו מראה של מלאך. הוא החזיק מגש עם ארוחת הבוקר.
שילך, היא הרהרה וצחקה למראה המגש עם האוכל המגעיל שבחיים לא תאכל, גם ככה היא לא מתכוונת לאכול את זה.
"מה, את לא חושבת שהגיע הזמן להתעורר?" הוא אמר, מבוהל מעט אך עם חיוך שטני. הוא הניח את המגש לידה, ופתח את הווילון שהיה סגור כל עת. " היום זה יום יפה, היום הראשון של הקיץ"
היא שתקה, כמו תמיד. היא רצתה להגיד לו עד כמה זה לא ככה, וכמה שתהיה שמש חזקה ואוויר נעים בחוץ,בתוכה יתחולל סערה.
"מה, בלעת את הלשון, קדימה גילי, אני יודע שאת מסוגלת לדבר" הוא היה ענייני. "אני יודע שאת לא אילמת"
היא פזלה לעבר הקיר הלבן. הבחור הביט עליה לרגע ואז קם ונשכב על המיטה לידה, מביט על הקיר גם הוא, היא הביטה על מעשהו המוזר, למה הוא מחקה אותה?!.
"מה כל כך מעניין בקיר לבן?" הוא שאל, לא סתם שאל, אלא ממש שאל, התעניין.
"לא יודעת.." היא פתחה את פיה.
הוא לא התרגש מיזה שהיא דיברה. "אז למה את מביטה עליו?"
"לא יודעת" היא הבינה שהיא מתרגשת מלהגיד לו.
הוא הביט עליה, מחכה לתשובה אמיתית, והיא ניסתה לחבר את מה שהרהרה עד כה בנוגע לקיר הלבן.
"אתה יודע, רוב האנשים רואים קיר לבן, ואומרים 'אה, קיר לבן' ומתעלמים, יש כאלה שפשוט צובעים את הקיר הלבן בצבעים אחרים, אבל זה כבר לא קיר לבן" היא הסבירה לו, ומשום מה היא הופתעה לגלות שסיפרה למישהו זר לגמרי את הסוד שלה.
"אני מבין" הוא קם, התיישב על המיטה, והביט עליה. "אז בעצם את מדברת על עצמך."
"מה?"
"את הקיר הלבן. כולם מתעלמים ממך, ורוצים לצבוע אותך בצבע אחר, שתהיי שונה." הוא הסביר את עצמו. "אבל את עקשנית כי את לא רוצה להשתנות"
היא הביטה עליו באור שונה. היא קמה על רגליה, כבר לא מתייחסת לאותו קיר לבן. רק אליו, למרפא שלה.
"אבל את לא מבינה, את לא מבינה שהדרך לעשות את זה, זה לא להיות אותו קיר לבן, אלא לנסות להילחם בדרך אחרת" הוא הסביר.
אחרי כמה שבועות של ביקורים מצידו הוא כבר לא בא, והיא נרפאה, הרופאים אמרו שזה נס. ההורים שוב זרחו והבטיחו הבטחות. אך היא המשיכה לחפש את המרפא שלה, את זה שגרם לה לחזור לרצות לחיות.
הרופאים אמרו שהם לא שמעו עליו בחיים, ההורים לא הבינו, והיא רק חיפשה אותו.
מידי פעם, שישבה על המיטה שלה, מביטה על התקרה הלבנה, על הקירות הלבנים, היא חשה כאילו מישהו יושב לידה, ומביט איתה על הקיר הלבן, תוהה איך אפשר להילחם.