אותה הגברת בשינוי אדרת
הזמרת אדרת מוציאה אלבום פופ חדש, ומבקשת שהקהל יתייחס למוסיקה שלה, ולא לעובדה שעברה ניתוח לשינוי מין. "יש לי כל כך הרבה מה לתת בלי קשר לסיפור האישי שלי"
לפני כמה שנים, בעידן טרום דנה אינטרנשיונל, סביר להניח שכולכם הייתם שומעים על הסיפור של אדרת, זמרת שהביוגרפיה שלה היא פריט בלתי נמנע מהקריירה. כשאדרת היתה צעירה משפחתה חזרה בתשובה. כמה שנים מאוחר יותר היא עברה ניתוח לשינוי מין. סיפורים צהובים מהסוג הזה הם חלק בלתי נמנע מתרבות הפופ, תחום שבו הסיפור לא פחות חשוב מהמוצר.
אבל הרבה שנים עברו מאז דנה, ואולי כולנו התבגרנו קצת. דנה הפכה להיות אחת מזמרות הפופ המצליחות בארץ, וסיפור חייה נדחק לשוליים לטובת המוזיקה. זה המקום שאליו אדרת, שמוציאה עכשיו את אלבומה השני "קומה עשירית", רוצה להגיע אליו. "מעולם לא הסתרתי את הסיפור האישי שלי", היא טוענת. "יכולתי לבחור שלא לספר אותו, אבל בשלב מסוים היו מגלים והופכים את זה לנושא המרכזי בכל שיחה עליי. זה נותן הרי צבע לתעשייה. אבל יש לי כל כך הרבה מה לתת בלי קשר לסיפור האישי שלי. אני חיה חיים רגילים, מה שחשוב לי באמת זה המסר, אני לא גימיק או תופעה חולפת".
ההורים תמכו
הסיפור של אדרת, כאמור, מתחיל בירושלים בבית דתי, עם הורים שסיפקו לה את כל החופש שייחלה לו. את האהבה שלה למוזיקה היא זוכרת עוד מגיל קטן. "מאז ומתמיד כתבתי ושרתי. אני זוכרת את עצמי יושבת וכותבת טקסטים מטופשים ומזמזמת אותם", היא נזכרת. "הופעתי באירועים של בית הספר, אחרי זה למדתי פיתוח קול, רקדתי, הופעתי על במות. אמנם ההורים שלי חזרו בתשובה, אבל הם נשארו ליברליים מאוד ותמכו בי".
אלבומה הראשון יצא לפני שלוש שנים, וזכה לקבלת פנים נאה, אבל לא הפך אותה לכוכבת גדולה. "אני עובדת קשה" היא אומרת, "אחרי שיצא האלבום הראשון הופעתי המון, ויצרתי לעצמי גרעין של מעריצים. את יחסי הציבור שלי עשיתי בשטח".
חלק מהעבודה הזו כלל הופעות בכל מקום אפשרי. מועדונים, ועדי עובדים, חתונות. "אני זוכרת במיוחד הופעה שהיתה בירושלים", נזכרת אדרת. "הבמה היתה כל כך קטנה, שכמעט אי אפשר היה לזוז. בסוף התברר שפשוט שמו קרש על לול תרנגולות ריק. אמנים אחרים שהיו שם התלוננו, אבל אני הסתכלתי על הקהל ועליתי".
מיינסטרים זה לא מילה גסה
זאת רק דוגמא אחת למחויבות שיש לאדרת כלפי הדרך שבחרה לעצמה. החלום שלה זה שישמעו אותה ואת המסר שהיא מנסה להעביר דרך המוזיקה שלה. הדרך לזה עוברת, כמובן, דרך הרדיו ואמצעי התקשורת, שעוד לא חיבקו אותה. היא טוענת שבימים אלו היא רואה שינוי, ויותר תחנות רדיו וטלוויזיה מזמינות אותה ושמות דגש על המוזיקה. אדרת לא חוששת שיגדירו את המוזיקה שלה כמיינסטרים. היא משלבת פופ, מוזיקה אתנית, נגיעות של רוק ואפילו אלמנטים של מוזיקה קלאסית.
מלבד היותה יוצרת, היא כתבה את כל המילים והלחנים באלבום החדש והיתה שותפה להפקה. שותף נוסף לתקליט הוא ויקטור ליברסקי, שבא מרקע של מוזיקה קלאסית. "אני מגדירה את עצמי מחדש כל הזמן", קובעת אדרת. "ההשפעות הראשוניות שלי היו מדונה, פט שופ בויס ודפש מוד. ויקטור, כשרק התחלנו לעבוד על האלבום, לקח אותי לראות אופרות ונחשפתי לעולם חדש. למרות כל ההשפעות זה אלבום מיינסטרים, אבל אני לא רואה בזה מילת גנאי. אני עושה מוזיקת פופ, זה מה שאני אוהבת".
בלי חיבוק הדב של גלגל"צ
בניגוד לרוב אלבומי הפופ, אצל אדרת אפשר למצוא גם התייחסות אקטואלית למציאות הישראלית. שיר הנושא של האלבום, "קומה עשירית", נכתב בעקבות הפיגוע לפני שנתיים בנווה שאנן. "בינואר 2003 עבדתי במסעדה בתל אביב. זו היתה משמרת רגילה, אבל עשר דקות לפני שהיא הסתיימה הרגשתי שאני חייבת ללכת". אדרת מספרת שהיתה לה תחושה שמשהו רע עומד לקרות, ובדרך הביתה שמעה את הסירנות והבינה שהתרחש פיגוע בסמוך למסעדה. "באותו ערב סגרתי את הטלפון, הדלקתי נר וכתבתי את השיר".
שלא כמו הסיפור שמאחוריו, השיר דווקא מציג מסר אופטימי, שנוצר מהניגוד בין המילים הקשות למוזיקה הקצבית שמלווה אותן. השיר נפתח בתפילת קדיש שנערכה בכותל, אותה הקליטה מתוך עזרת הנשים בעזרת טייפ מנהלים. "למרות המילים הקשות רציתי לחן סוחף שילווה אותו", היא מסבירה. "יש שם מסר של תקווה לעתיד טוב יותר".
בינתיים אדרת נלחמת על מקומה. אולי בעוד מספר שנים, כמו במקרה של דנה אינטרנשיונל, סיפורה האישי יהפוך להיות לא יותר מפרט פיקנטי. זה תלוי הרבה בהצלחה של האלבום שיוצא עכשיו לחנויות. בלי חברת תקליטים גדולה מאחוריה, ובלי חיבוק הדב של גלגל"צ, מה נשאר לאדרת זה להילחם. ימים יגידו אם תצליח
http://web.msn.co.il/msn/entertainment/loc...9BE78D2EAD5.htm
