קטע שכתבתי,לא לדאוג לא אמיתי אני מקווה שזה יראה לכם אמין ומשכנע תקראו ואל תשכחו=>להגיב.
כל המבטים הופנו אליי,רצו לראות איך אני יגיב חיכו לראות אותי נשברת,מתרסקת,מתמוטטת ואני קפאתי,קפאתי במקום לא יכולתי להאמין,אולי פשוט לא רציתי,לא הייתי מסוגלת.
חיכיתי לכאב,חיכיתי לדמעות חיכיתי לכעס,חיכתי לרגש כלשהו שישתלט עליי אבל לא,לא הרגשתי כלום,ושאני אומרת כלום אני מתכוונת לכלום.
ואני רק הבטתי במצבה הזאת,בלי למצמץ וקוויתי שלפתע תצא משם ותגיד שכל זה הייתה סתם בדיחה,אחת מאותן בדיחות שתמיד היית עושה....
כולם מסביבי בכו,גם אני רציתי לבכות רציתי להשתחרר מהתחושה הזאת שעוטפת אותי אבל לא הצלחתי.....פשוט לא הרגשתי כלום,כל מה שנותר שם ,בתוכי זה החלל הריק שאתה השארת.
חודש תמים עבר מאז ,מאז אותו יום.
ואני יושבת לי שם ובוהה בתיקרה,אותה תקרה שהכרתי כבר כל סדק שלה,לא זזה,קפואה,לא מדברת,שותקת,לא מקשיבה,שומעת,לא רוצה,אבל יודעת...
אמא פותחת את הדלת כמו בכל יום
מביאה מגש אוכל ומניחה אותו ליד כל אותם המגשים שלא נגעתי בהם,כולה עדיין תקווה שלפתע אני יחזור לעצמי
היא ניגשת ומנשקת נשיקה אוהבת,נותנת לי חיבוק עוטף ואני לא מרגישה כלום,אני רוצה להחזיר לה,אבל אין בי כוחות אין בי יכולת.
היא יוצאת מהחדר ואני שומעת אותה בוכה..אני מרגישה כל כך חסרת אונים,כל כך......לבד.
רופאים,פסיכולוגים,יועצים,יועצות מי לא ביקר בחדר ...כל אחד חושב שהוא זה שירפא את ה"מחלה" הזאת שלי.
ואני לא עונה,מתעלמת,לא מספרת,שומרת.
איך אני יספר להם שהבן אדם שהכי אהבתי בעולם,אהבה שכמוהה בטח לא הרגשו ,לא ראו ולא שמעו אותו בן אדם כבר לא איתי,ואיך אספר להם שאני מתגעגעת לנשימות שלו,לחיוך שלו,למבט שלו,לרוגע,לצחוק,לחיבוקים,לנשיקות,למרץ,לידיים,למגע,לריח,
לרגעים שלנו,לשקיעה,ל......אלייו.
הם בטח יחשבו שאני סתם מגזימה שיש הרבה דגים בים...
אבל אתה היית דג זהב,דג מיוחד,הדג שלי....
אני לא יוכל לתאר להם אני לא יוכל להסביר כי זה כל כך עצום.
אתה לא היית חלק ממני,לא היית החצי השני שלי,אתה היית אני,ואני הייתי
אתה. כשכאב לך כאב לי ששמחת,שמחתי
כשעזבת אותי,עזבתי איתך.
לפתע חילחל בי רגש של געגוע,הרגש הראשון שהרגשתי מאז אותו יום..והגעגוע לאט לאט הפך לכעס,לכאב,לסבל
והסבל הפך לדמעה שירדה לה לאט מהעין במורד הלכי אל תוך הפה,דמעה מלוחה שחילחלה בתוכי
דמעה שכאילו הפשירה אותי.




