סיפור חיי מלוא מיזמן..

אני עוד זוכרת את אותו היום, הוציאו אותי חברי לצאת לים...עוד אז הייתי כ"כ פגועה, כי הדבר הכי יקר לי בחיים פגע בי כמו שאפחד לא פגע בי, אפשר לומר שהוא, אהובי הנצחי שחשבתי באותו רגע, תקע סכין בגבי, הוא היה הידיד הכי טוב שלי, ועזרתי לו בכול מה שיכולתי, אחרי אכזבת אהבתו, אהבתו האמיתית, היא...שלא אהבה אותו אפילו, לא כיבדה אותו, וזרקה אותו לכלבים, אני, טיפלתי בו כשהשתכר, חיבקתי אותו כשהיה צריך, ישבתי איתו כשלא הייתה לו אוזן קשבת, אך אני מודה, הוא לימד אותי הרבה על החיים, הציל את חיי, הציל את הקשר של עם אמי, טיפל בי, והייתה התיקווה מהשחור שהיו רואות עניי באותו זמן.

לא יודעת למה באותו זמן עברתי משבר כ"כ גדול בחיי, שמצידי הייתי מתה, הייתי קופצת לתאום שלא הייתי יוצאת ממנה לעולם, אך לא הבנתי שהייתי כבר בתוך תאום, הייתי קשורה בחבלים שאין איך להשתחרר מהם...כ"כ הרבה מישברים עברו אליי באותו זמן, רבתי עם הורי בלי הפסקה, שנאתי אותם עד נקמנות, הידיד הכי טוב שלי שהיה אמור להיות מאוהב בי...הוא שיקר לי..ולא היה ידיד...אהבת חיי הראשונה...זילזלה בי ביגלל דברים שקרו ולא היו אמורים לקרות..חברות בגדו בי ... המציאו עליי שמועות מה עוד לא קרה לי.

ואך ורק אתה היית ... שם... לצידי, כשהייתי צריכה אותך תמיד היית איתי, הכרתי אותך כבר זמן מה, שנה, שנה ארוכה, תמיד הרגשתי עליך משו, משו שגרם לליבי לצרוב, ולא הבנתי...שהתאהבתי בך, אחר כך הבנתי, אחרי שכול הקשר ארוך טווח שהיה לך עם חברה שלך, ידעתי שאני היחידה שתוכל להיות איתה אחריה, אחרי אהבת חייך.

אך זה לא יצא ולמה? לעולם לא אדע וכך אפחד לא ידע, מה שחסר היית גם קרוב מישפחה של הידיד הכי טוב שלי...ידיד שפגע בי..והרס אותי עם המילים שלו...בן אדם שסמכתי עליו כ"כ...תדעו לעולם אל תסכמו כ"כ על אנשים...כי בסוף הם מתגלים כאויבים הגדולים ביותר שלכם, ובקשר לאהובי, רציתי לעזור לו להשכיח ממנו את אהבת חייו במקום לקחת הזדמנות, או להגיד לי ישירות לו, הוא ניסה פעם אחת...השתעשע וזרק..ואז הלך לחברה שלי...

הוא היה אמור להיות הידיד הכי טוב שלי, והוא באמת כזה, אני לא יודעת מה היו הסיבות שלו, אולי בילבול... או אולי חרמנות יתר?! אבל זה כבר לא חשוב..אחרי אותו יום שהוא כ"כ פגע בי חליתי, שפעת לא שפעת, לא יודעת מה היה לי.

כאב גוף וראש, הנפש בערה כ"כ והלב נפצע ודימם, החום שלי עלה, לא יכולתי לזוז, הייתי כה חולה..גם בנפש וגם בגוף. יום אחד חברי אמרו לי שאני יפסיק לחיות ב"שפעת" שלי ושאצא לים, החלטתי לשמוע בקולם, וזה היה היום ששינה את חיי לאחרונה, ששינה תאכזבה שלי, ואת כול הכאב שהיה עליי בעבר.

כי שם..פגשתי אהבה חדשה..או אולי תיקווה חדשה..וגם אור חדש...אור... שם ראיתי את הילד הכי יפה שראיתי אי פעם..הוא היה כה יפה..ביררתי מה שמו ולא יותר מי זה אחרי יומיים חברתי באה ואמרה לי את שמו המלא וכך מצאתי אותו...וכך התחלנו להיפגש..ושם הוא נישק אותי..הנשיקה שהייתי כה זקוקה לה באותו זמן...תמיד אמרתי שאני לא יתן לאפחד לנשק אותי אחרי אהובי מהעבר..אך לו...לא יכולתי להתנגד...הוא שינה את חיי ונתן אור שונה בחיי..אור..הוא התחיל להיות תיקווה חדשה בחיי, והדבר היחיד שאני חושבת אליו, עכשיו אני מצפה כול יום לראות אותו מחדש, אך לא כול יום יוצא..אך כשיוצא זהו היום המאושר בחיי, הצלחתי לשכוח את אהבתי הנכזבת ואני מרגישה שאני מתאהבת בתיקווה החדשה שלי אני כ"כ מפחדת לאבד אותה או להיפגע ממנה, אך אני בטוחה שהוא לעולם לא יפגע בי לפחות לא ישחק בי, כי יש בו אופי טוב ונשמה עוזרת, והוא באמת רציני לגביי אני יודעת שאין מישהי אחרת בחייו,ואני שמחה שדווקא אותי הוא העדיף מכולן...

אני לא יודעת מה יהיה בהמשך חיי, כמה אכזבות עוד אצטרך לעבור ואלו דברים עוד אני בטוחה שחיי לא נרגעו והם ימישכו להיות כסערה, ויש לי עוד הרבה דברים לטפל בהם כמו הידיד ההוא שאהבתי והידיד האחר שאהב אותי ובגד בי...בשמועות..באנשים להלחם מכול הרע שפה רשע יכול לומר...אך במשו אני בטוחה עם לא תהיה התיקווה שלי לצדי לא אוכל להלחם...

התקווה שלי זה מה שהיא .. נותנת לי תיקווה להלחם..ברע ששורר...איך המשיך את חיי בלעדיי...אתן הכול שידע..אני בטוחה שהוא לא יודע עדיין כמה הוא שינה את חיי...הוא האיר..את חיי..האיר..