ואף אחד לא ידע מזה להיות קצת איתך והרבה בלעדיך!

אני נזכרת איך הכרנו...כן,כן...בים,אותו יום בהיר ששכבתי לי על החול ואתה באת אלי עם גל ...לא הכרנו לפני כן, שמעתי עליך ובטח גם אתה שמעת עלי... גל הכיר בינינו... אני זוכרת כל דקה, כל שנייה באותו יום. זוכרת ששאלתי את גל:''וזה מור''? ואתה ענית במקומו:''כן אני מור''. זוכרת איך שהסתכלת עלי...אבל לא כל כך זוכרת שאני הסתכלתי עליך. זוכרת שאחרי כמה זמן סיפרו לי שנדלקת עלי ואני פשוט התעלמתי מזה. באותו זמן כל כך רציתי את גל ...חשקתי בו כי באמת היה אחד היפים, עם גוף טוב... כולם הכירו אותו וחוץ מזה היה לו הכל:כסף,שכל והיה אחד שהיה כייף לדבר איתו. כל הבנות רצו אותו. ואתה מה היית אתה שווה לידו? לא היה לך רבע ממה שהיה לו. גם הוא רצה אותי אך לא הצליח בינינו כלום חוץ מסטוץ קצר... כי טען שאתה אוהב אותי ולא רצה לפגוע בך כי הייתם חברים הכי טובים. לא רציתי לוותר עליו ,אז חשבתי שהוא כמו כל הבנים! שישבר אם אני יהיה איתך, ואז יתוודה בפניך על הרגשות שלו כלפיי ונוכל להתחיל קשר רציני.אז התחלתי להתקרב אליך מור...אני זוכרת את כל הפעמים שהיינו הולכים לבד לים .היינו יכולים לשבת שם שעות על גבי שעות תוך כדאי שהשמש שוקעת והחוף מתחיל להתרוקן,תאמת...לא יודעת למה הייתי בא איתך לשם באותו זמן...אולי מרחמים,אולי מכדאי שגל יקנא ואולי דווקא כי היה לי כייף, אז עדיין לא היינו ביחד אך הרגשתי כל כך בטוחה בזרועותייך.שאני נזכרת בנשיקה הראשונה שלנו זה מעלה לי חיוך ואף צחוק על השפתיים. היית כל כך מגוחך כאשר עמדת שם מולי מבלי לדעת מה לעשות. אני זאת שאמרתי לך:''יללה תנשק אותי כבר וניגמר הסיפור!''עדיין לא העזת..אך אני באתי ותפסתי לך את הראש והדבקתי לך נשיקה שאני לא אשכח בחיים.היא היית מלאת תשוקה אך לא מוצלחת במיוחד...אבל כל הנשיקות שבאו אחרי היו כל כך כפיות שבכל פעם מחדש העלו בי צמרמורת. התרגלנו אחד לשני,ואז התחלנו להיות ביחד רשמי.כל זמן הזה זלזלתי בך כי ידעתי שאתה מאוהב בי מעל הראש ואני לא מרגישה אליך אפילו טיפה. כל יום שעבר ניסיתי לגרום לגל לקנאות אך לא הצלחתי להוציא אפילו טיפת קינא! הוא השלים אם זה שאני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי ושטוב לנו ביחד,אך אני עדיין לא הצלחתי להרגיש את הטוב הזה,אני לא אהבתי...אני לא הרגשתי אפילו קצת(לפחות כך חשבתי)..אך למרות הכל שיחקתי אותה והשלתי את עצמי,אותך ואת כולם.לא אותך לא השלתי... אתה תמיד ידעת שאני לא אוהבת ובגלל זה כל כך רדפת אחרי. שאני נזכרת בכל אותם הימים שהיית בא עד לביתי ואז היינו הולכים לים ,ושהיינו עולים(מהים) היית מלווה אותי חזרה ויושב איתי מתחת לבניין...ומנשק...ומלטף...ומחבק...ומפנק אותי כמו שאף אחד לא היה עושה לפנייך. כל דבר שהייתי רוצה היית עושה למעני, אבל אני הייתי כל כך מזלזלת בך. חשבתי שאתה חפץ...שאני יכולה להזיז ממקום למקום, לזרוק על הרצפה,לדרוך עליו ואז להערים כאילו לא קרה כלום, אך אתה לא היית חפץ! היית אדם מלא חיים שרוצה לחלוק אותם איתי . הייתי שולטת עליך עד כדאי כך שכבר כל חבריך התחילו להגיד לך שאתה פשוט חייל..שפוט שלי,אבל אתה מרוב אהבה לא שמת לב לכך. זוכרת שנפרדתי ממך ביום הולדת שלך ממש לפני המסיבה ושבאתי לשם לא יכולת להזיז את העיניים ממני. ושאמרת לי שלום חיבקת אותי ולחשת לי באוזן:''את כל כך מדהימה...אני פשוט לא יכול לדעת שאת כבר לא שלי...'' המשכת להגיד משהו אך אני הזזתי אותך והלכתי לגל...

אחרי כמה ימים חזרנו...
כי כבר אז הרגשתי שאתה חסר.
לפעמים אני נזכרת באותם ימים שהיינו חוזרים מהים דרך העיר שאתה סוחב לי את התיק ואת הנעליים ,מחבק אותי במותניים ואני מנשקת אותך...נזכרת שתמיד הייתי עושה לך קוקו ואתה היית מפרק אותו,נזכרת בגלידה שהייתי קונה ואתה היית אוכל חצי ממנה בביס אחד. נזכרת בהרבה דברים...בכל הפרידות...בכל הפעמים שהיינו חוזרים...בכל הנשיקות,ליטופים, חיבוקים. זוכרת איך היינו מעברים אוכל מפה לפה...זוכרת שנכנסנו למגלשות שמול הים,עלינו למעלה ,ישבנו שם ודיברנו על כל הדברים שבעולם. אולי אז כבר אהבתי אותך אבל פחדתי להראות תאהבה. אתה היית בן אדם שיודע להראות תאהבה ולממש אותה, ואני לעומתך ניסיתי להראות לך ולכולם עד כמה שאני סגורה וקשוחה ושאני לא מסוגלת לאהוב...אבל בתוך תוכי אהבתי אותך, לפחות קצת. כמה פעמים היית סולח לי וכמה פעמים הייתי פוגעת בך ומכאיבה לך כל פעם מחדש... שנפרדנו בפעם אחרונה לא ידעתי שזה סופית וחשבתי שאני יחזור אליך תוך יומיים...טעיתי! לא רצית לחזור... כי אמרת שאתה אוהב אותי יותר מידי ושאני סתם פוגעת בך! התחננתי... כמה שהתחננתי אליך, השפלתי את עצמי,רציתי שהכל יחזור להיות כמו קודם. שתחזור להיות שם שלי ואני יהיה שוב שלך.ששוב נבלה כל היום ביחד...ששוב כולם יצביעו עלינו ויגידו:''תיראו אותם איזה מטומטמים הם ,אבל כמה שהם מתאימים''...ששוב תומר לי אני אוהב אותך. כל אותם הימים שכל כך הייתי מזלזלת בהם, שהייתי כל כך מתביישת בהם שאני חברה שלך ...כל כך רציתי לחוות אותם שוב ולא היה ניכנס לי למוח שהם לא יחזרו. ששום דבר ממך כבר לא יחזור אלי. לא אתה, לא ידך החמות ,לא שפתייך הנושקות, ולא נשמתך האוהבת. כל כך רציתי אותך שוב לידי...שפשוט אני ידע שיש מישהו ששומר עלי מפני כל העולם,אך אתה נעלמת. אני לא מאשימה אותך, או מישהו אחר. אני מאשימה אך ורק את עצמי. הבנתי את משמעותה של אהבה אמיתית יותר מידי מאוחר...מאוחר עד כדאי כך שכבר לא היית איתי. אבל אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור ללא ספק הייתי עושה את זה, הייתי מחזירה את הגלגל לאותו יום שראיתי אותך בפעם הראשונה בחיי. הייתי רוצה שוב לחוות את ההרגשה הזאת של הערצה ששידרת לי...איך שראית אותי ואיך שהתלהבת ממני...איך שרצית אותי משניה הראשונה שהכירו בינינו. שנפרדנו התחלתי להרגיש שאתה כל כך חסר לי...ושאני פשוט לא יכולה יותר להמשיך לחיות ככה בלעדייך,אך אתה לא היית מוכן להקשיב לי. היית פגוע...הבטחת שנישאר ידידים. אך זאת ההבטחה היחידה שהפרת.הבנתי שפגעתי בך כל כך שאתה אפילו לא יכול להיות בקרבתי...או בעצם לא רוצה..
מאז עברה שנה...מאותה חופשת קיץ קסומה שאיתך היא היית ממש חלומית, אני לא יכולה להגיד שהרגשתי כמו נסיכה שמצאה את הנסיך שלה שחיכת לו כל כך הרבה זמן. לא! לא היית מושלם כמו נסיך,ולא ניסת גם להיות...ואת זה אהבתי בך. היית רגיל, לא מנסה להידמות לאף אחד אחר, אחד בלי מעצורים, שחיי את החיים האלו יום-יום,דקה- דקה ומנסה להפיק מהם כמה שיותר. לא היית יפה מכולם,חזק מכולם... אבל היית כל כך מיוחד.בן אדם שלא אוהב להתווכח, לריב, לקלל,להשפיל. בן אדם שמרבה לוותר לאחרים,טוב לב, נאמן, אמין, אחד שאפשר לסמוך עליו בעיינים עצומות. עדיין... עד עצם יום הזה אני מרגישה את אותה ההרגשה שהרגשתי מאותו יום שנפרדנו סופית. אבל עדיין לא הבנתי מהיא... לא יודעת אם זאת אהבה...תשוקה...רחמים או שזה סתם רצון לכפר על כל הצער שגרמתי לך, על כל אותם הדברים שעשיתי לך ואני לא ישכח אותם לעולם. כל אותם העלבונות שהיית סופג ממני, הדברים המזעזעים,ההשפלות,הירידות עליך וכל אותם המצבים שהיית כמו כלב בשבילי...הכל! כל אותו סבל שגרמתי לך! עכשיו אנחנו כמו שני אנשים זרים...אומרים שלום וגם זה לעתים רחוקות. ואני שואלת את עצמי למה אנחנו עושים את כל הדברים המגעילים האלו דווקא לאנשים שאנחנו כל כך אוהבים. ולמה אנחנו נזכרים בזה מאוחר מידי...שהם כבר לא לידינו ושכבר אי אפשר לתקן את הטעות. בשבילי נשארת איזה זיכרון חמוץ -מתוק שהייתי כל כך רוצה להפוך עכשיו למציאות אך אני יודעת שאני לא יכולה. בהתחלה ניסתי להחזיר אותך אבל עכשיו כבר וויתרתי... אני יודעת שהלכת וכבר לא תחזור , אך אני מודה לה' שהכרתי אותך...כי אני יודעת שכמה שאני סובלת עכשיו ...שווה את מה שהרגשתי שהיינו ביחד. כי אהבה כמו שלנו, שהיית שייכת רק לנו...הקשר המיוחד הזה שהחזיק מעמד לא על ''פוצי -מוצי'' כמו אצל רוב הזוגות, או על קינא.. הוא החזיק מעמד בגלל הרגש האדיר שהיה לנו אחד כלפי השני. מצידך כבוד, הערצה, עזרה ומצידי זלזול, השפלה ומחשק כוחות....אני יודעת שזה ישמע לכם מצחיק אבל זה השלים אחד את השני. מור...אתה לא יודע עד כמה שאני מצטערת על כל מה שעשיתי לך וכמה שהייתי רוצה, איכשהו, לכפר על זה, אם רק הייתי יכולה... בשביל להחזיר אותך אלי הייתי מוכנה לעשות כל דבר...אבל באמת כל דבר! אך אני יודעת שיותר לא תחזור..פיזית אולי כן...אולי משהו יגרום לך לחזור להיות איתי, אבל רגשתי... יותר בחיים לא תרגיש אפילו אחוז אחד ממה שהרגשת פעם...ואף אחד בעולם הזה לא יבין מזה להיות קצת איתך.. והרבה בלעדיך!



בנות תגיבו בבקשה זה מאוד חשוב ליי....
אני מרגישה שאם תגיבו זה מאוד יעזור לי....
כי החיים שלי ממש השתנו אחרי שהכרתי את הבן אדם הזה. 😯