החיים..

ישנו מקום אחד, רחוק רחוק,
שאין לו כתובת מדוייקת ואינו מופיע בשום מדריך לתייר,
ובכל זאת רבים כל כך מגיעים מדי פעם לשעריו, לבד.
המקום הוא סוף העולם. מי לא הגיע לשם לפחות פעם אחת בחייו, שיקום.
מי לא הגיע לשם לפחות פעם בחייו,
עייף מהדרך, מחזיק בידיו שברי חלומות שנופצו, תקוות שנכזבו,
ועל מסכת פניו הבעת תמהון אמיתית,
איך הגעתי לכאן, איך לא ראיתי קודם,
ואיך בשם הא-לוהים, לא נזהרתי.
מין נקודה ריקה ברצף החיים.
לשום דבר שידעת אין יותר משמעות,
לשום רצון אין כוח רצון,
כל שלטי הכיוון מכוסים בערפל,
ואין יודע מה נכון ומה לא,
מה לעשות ומה לא.
רק הכאב נשאר, חד וחריף בעוצמתו,
בוער בך מבפנים ללא רפואה נראית לעין.
למקום הזה אינך לוקח חברים וקרובים,
גם אינך יכול להיעזר בהם,
כי איך תדע לבטח מי חבר ומי גרוע מאוייב.
מי בעדך ומי כאילו בעדך.
ובמי אתה יכול לבטוח כשאתה עצמך אינך מכיר יותר,
כשלעצמך אתה חסר.
לבד אתה מגיע לשם, בלי כח,
שום מוצא לא נראה לעין.
שערי סוף העולם נראים גבוהים ומסורגים,
והשברים בידיך מכבידים מאוד.
מתוך אותה עייפות אתה מניח אותם שם,
את מי שרצית להיות ואינך,
את כל מה שרצית שיהיה ולא נהיה,
האמיתות שנשברו, כל הדברים שהאמנת בהם, ולא היו ראויים.
הכל שבור, מנופץ, אתה מתסכל עליהם,
אלה מילאו את חייך.
אלה היו חייך,
הדברים ששימחו אותך,
שהעציבו אותך, שהצחיקו אותך, שהפחידו אותך, היו שלך.
ועכשיו, איך תוותר עליהם,
ואפילו שהם שבורים, וכובלים את ידיך,
הם עדיין משהו לעומת הכלום הצפוי.
זמן מה אתה עומד שם, מול השערים.
נאבק מאבק אחרון.
בסוף אין לך כוח להחזיק יותר,
אתה מניח אותם מול השער.
תראה מה קורה. כמו בלחש קסמים,
נפתחים השערים לרווחה, לקראתך
, עולם חדש נפרש אליך,
המשך לעולם הישן שהיה כבר צר עליך,
צפוף, מחניק, ולא מתאים לך יותר.
מה קרה, מה מתרחש פה,
הרחבת את גבולותיך ברגע שוויתרת על השברים הישנים,
הרווחת עולם חדש.
לא מוכר עדיין, לא בבית עדיין,
אך שלך, מלא אפשרויות ויופי.
זהירים זהירים אתה פוסע דרך השערים.
עורך היכרות עם נחלתך החדשה.
היא אמיתית, אלה צעדיך החדשים.
כמה טוב. בשלב הזה אתה עדיין לא יודע,
שעוד יגיע יום, וגם נחלתך זו תקטן עליך,
ושוב ישברו לך דברים,
ושוב תמצא עצמך ללא אזהרה
כפוף וכואב מול שעריו של סוף העולם.
ותעמוד שם שפל ברך,
נושא בידיך את שברי עברך הכואב,
ואותה מלחמה פנימית קשה תתחולל בך שוב ושוב,
לוותר ולהניח או להחזיק בכל הכוח ולא להרפות.
ובכל פעם שתוותר,
יפתחו אליך השערים.
יגדל עולמך ויתעשר והתנאי היחדי הוא
שהוויתור יבוא מתוכך ויהיה אמיתי.
כבר קרה שעשית קולות של ויתור,
וברגע שנפתחו לקראתך השערים,
רצת להרים בחזרה את השברים,
לנסות להבריח איתם את הגבול.
זה לא עובד, בשניה הזאת נסגר הכל מחדש,
ושוב אתה תקוע ללא דרך ומוצא.
יש אנשים שתקועים כך שנים.
עומדים מול השערים, ידיהם מלאות בעברם,
בשברי חלומם הקודמים,
מחזיקים חזק חזק במה שיכול היה להיות ולא קרה,
במה שהיה ונשבר. ומסרבים להרפות.
יש כאלה שמתים כך מול השער,
מאוכזבים, מרירים. אחרים - בזמן הזה,
מרחיבים את גבולות עולמם וממשיכים והולכים,
וידיהם פנויות להחזיק בחדש, לקטוף פרח.